וטיהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא: הם דברים כפולים ומיותרים שהיה די לומר "וטיהר את הנגע" ופירשו רבותינו שהוסיף לתת כלל חדש – אמר שלא לבד שיטהר נגע זאת שהיה בה מחיה בתחלה והוחלטה על ידו, רק דע כלל כולל שבכל מקום שכולו הפך לבן טהור – אם היה טמא על ידי מחיה או שער לבן או פשיון, בין בתחלה בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני ובין שחזר הסימן טומאה לאחר הפטור והוחלט על ידו, ובין שכולו הפך לבן מתוך הסגר שהמוסגר ג״כ טמא – בכ״מ אם הפך לבן טהור: (וזה פירוש משנה ו ובכ״ז למד (במשנה זיין) שאין זה כלל כולל שנאמר שגם נגע הבא כולו לבן בתחלה יטהר דא״כ היל״ל "כולו הפך לבן טהור" בלא מלת "הוא" ויהיה "הפך לבן" נושא המאמר ו"טהור" נשוא ובזה היה זה מאמר נפרד לגמרי וכולל כל מקום (ודרך בעל הלשון שבמשפט שנשואו שם או תואר ממאמר האיכות והכמות יבוא בלא מלת הקישור "הוא" כמו "ואברהם זקן", "וזהב הארץ ההוא טוב" וכדומה) אולם מלת "הוא" חוזר על שם הנגע שהזכיר "וטהר את הנגע" והנגע הוא נושא של מלת "טהור" ופי׳ אם הנגע כולו הפך לבן טהור הוא היינו הנגע. מזה ידעינין שרק אם נקרא עליו שם נגע ע"י החלט או הסגר כדוגמא דפה, לא הבא לבן בתחלה
וביום הראות בו: מאמר זה לכאורה מיותר, הלא פירש שהמחיה סימן טומאה. וכבר למדנו למעלה (סי סו) ממ"ש "ואם פשה תפשה" שכל סימן טומאה שהלך וחזר אפילו כמה פעמים חוזר לטמא שנית. ועוד, שבכל הפרשה דבר בפעל "ואם יראה הכהן" ופה דבר בנפעל "וביום הראות" והיה לו לומר "וביום יראה בו" או "ביום יהיהי בו בשר חי" ופי' חז"ל מפני שלמדנו (למעלה סי נד) ממ"ש "וראהו הכהן" שצריך שיראה הנגע כולו כאחד, וראשי אברים אין מטמאים משום נגע דאי אפשר שיראה בפעם אחד, ואם יאמר פה "וראהו הכהן" נאמר שבשר חי המתגלה בראשי אברים אינו מטמא כיון שאין הכהן רואה בפעם אחד. לכן באר פה חידוש דין שגם ביום הראות, הגם שלא יראה הרואה כאחד, די אם נראה מצד עצם הנראה. שזה ההבדל בין הקל והנפעל, שבנפעל לא יביט על הפועל הרואה רק על המושג הנראה וז"ש בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים. ואמרו יכול כל שהוא? – ובזה הוא נראה בפעם אחד גם מצד הרואה. משיב שיש להשוות מ"ש כאן "בשר חי" למ"ש תחלה "ומחיית בשר חי בשאת" שלמדנו (בסי' עג) ששיעורו כעדשה. ור' יוסי ס"ל דזה אין דומה למ"ש "ומחיית בשר חי" דהא פה גזירת מלך שיטמא בראשי אברים ששם אין המחיה מטמא, וא"כ אינו מטמא מתורת מחיה, ואפילו כל שהוא מטמא. ור"מ משיב שגם טומאה דפה הוא מתורת מחיה, שאם חזרה לאמצעיתו טמא משום מחיה ואינו טומאה מיוחדת בראשי אברים רק שפה החמיר שגם בראשי אברים יטמא משום מחיה וא"כ צריך שיעור כעדשה.