וטמאה שבעת ימים: זה מבואר דכל שלא בא מספר סדורי, רק מספר פשוט, אין הכרח שהיה המספר רצוף זה אחרי זה. למשל, כשאמר "עבדתי עשרים שנה", "בנית את הבית שבע שנים" נוכל לומר שעסק שנה ונח שנה וסך ימי העסק היום המספר המיועד. ולכן אמר (שמואל ב ב, כא) "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, שנה אחרי שנה" ואמר במדרש שוחר טוב מלמד שהיו שלש שנים רצופות. (אם לא כשבא אחריו מספר סדורי כמו "ששת ימים תעשה מעשיך ויום השביעי תשבות", או במקום שאין לטעות כמו "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה וכדומה) ואם כן יש לומר פה שה"שבעת ימים" יהיו גם מפוזרים (אם ילדה ואחר שספרה ג' ימים ילדה שנית - תספור ז' לולד השני ועוד ד' לולד הראשון). לכן אמר "כימי נדת דותה תטמא" שבספירת נדה כבר למדו שהם סמוכים ממ"ש "שבעת ימים תהיה בנדתה" שהיא הזמן הרצוף כמ"ש בספרא שם. וז"ש בספרא יכול בין סמוכים... ת"ל כימי נדתה. וכן בספרא מצורע (פרק ה מ"ו) על מה שכתוב בזב "וספר לו שבעת ימים" ושם (פרשה ד מ"ו) על "שבעת ימים תהיה בנדתה", ושם (פרק ט מ"א) על "וספרה לה שבעת ימים" דזבה, בכולהו הוצרך לימוד שיהיו סמוכים (ועיין מ"ש לקמן סימן יד). והנה לימוד זה למדו ממה שכתב "כימי נדת דותה" מבאר שמקיש לענין הימים – והלא הימים מבוארים שהם שבעה! ועל כרחך לענין שיהיו סמוכים. לעומת זה במ"ש בזבה (ויקרא טו, כו) "וכל כלי.. טמא יהיה כטומאת נדתה" דרש בספרא (פרק ח מ"י) כטומאת נדתה ולא כימי נדתה, דשם לא אמר "כימי".