וטמא אותו – כבר התבאר (באילת השחר סי' קן) שכ"מ שיתפוס מלת אותו תחת הכינוי, בא לדייק רק גוף הפעול בלא שינוי וכן ממ״ש "אותו" תחת "וטמאו" בכינוי, דייקי חז״ל – רק אותו כמו שהוא עם הנגע אשר בו, לא אם העביר הנגע, שאז אין בו הדבר אשר ראה הכהן לטמאו. והנה מזה אין מבואר רק שבשעת ראי׳ לטומאה צריך שיהי׳ הנגע בו, ונשאר השאלה על הצד שהסגירו ותלש הנגע בימי ההסגר, מהו? ודבר זה שאל ר״ע (ובמשנה ד׳ פ״ז דנגעים גרס שאלתי את ר״ג ור״י הולכים לגדווד) והשאלה היא אם ההסגר דומה כאחר טומאה או כקודם טומאה, והשיבו ששמעו דבר שעדיין יש ספק זה כי ממה ששמעו שעד שלא בא אצל הכהן טהור, משמע שאחר שבא אצלו והסגירו טמא. וממ״ש אבל לאחר חלוטו טמא, משמע שקודם חלוטו טהור אף שהיה מוסגר. ור״ע דן מסברה דכמו דעד שלא בא אצל הכהן טהור מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה ־ הוא הדין בתוך הסגרו – כיון שלא ראה הכהן סימני טומאה. ולשון ראשון שבספרא הוא לשון התוספתא ולישנא אחרינא היא לשון המשנה (ושניהם אחד). ומ"ש מאימתי הוא טהרתו (שם במשנה ובבכורות דף לד). ומ"ש ר"א כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו דבזה אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה ואם הייתה הראשונה הי' מתרפא ממנה ג"כ. וחכ"א עד שתפרח נגע השניה בכולה שאז ליכא למיחש למידי דגם אי הוה נגע ראשונה היתה נטהר בפריחה (ומיירי בתולש שער לבן, לא בהכוה המחיה שמחיה אינו נטהר בפריחק) או עד שתתמעט מכרגיס שאז הי' טהור בכל אופן