וילדה זכר: לפי תהלוכות לשון העברי היה ראוי שיאמר "וילדה בן" שבזה יציין תמיד החלוקה שבין הזכר והנקבה, כל עוד שידבר בבחינת מולידיהם – "אם בן הוא והמיתן אותו ואם בית היא וחיה" (שמות א׳:ט״ז), "או בן יגח או בת יגח" (שמות כ״א:ל״א), "אין לו ממנו בן או בת" (שופטים י״א:ל״ד), "לבן או לבת" (ויקרא י״ב:ו׳), "בנים או בנות" (שמות כ״א:ד׳), "ויולד בנים ובנות" (בראשית ה׳:ד׳). ובשם זכר ונקבה לא ישמש רק אם מדבר מאנשים גדולים או שלא בבחינת אבות המולידים או ביתר בעלי חיים. השיבו חז"ל כי שם "בן" (שנגזר מפעל "בנה" על שם שבונה בית אביו) מציין הולד החי ושכלו לו חדשיו, שאז נקרא בשם "בן" [וכמ"ש רש"י (בראשית ה' כח) ויולד... בן שממנו נבנה העולם והוא לקוח ממדרש תנחומא שם וכן בנזיר (דף יב.) הריני נזיר כשיהיה לי בן... הפילה אשתו אינו נזיר. וכתב הרלב"ג (פ' אמור) ומבואר מצד הוראת הנדר שלא יקראו הנפלים בנו ובתו כי לא נשלמה הוייתם. ועמ"ש בפ' אמור (סימן ו). ובסוטה (דף י.) כי אמר אין לו בן, בן הגון למלכות]. אבל הילד המת או אשר לא כלו לו חדשיו לא יקרא בשם 'בן', משא"כ בשם 'זכר' ונקבה נכלל כל שהיה לידת דבר שניכר בו הזכרות והנקבות ואינו מציין ההשלמה. וזהו שאמר וילדה זכר מה ת"ל – ר"ל שהיה לו לומר "וילדה בן". ומשיב לפי שנאמר "וביום השמיני ימול" שומע אני ביוצא חי. מנין ליוצא מת? ת"ל זכר לרבות המת. בן ח' וכו' בן חמש מנין? ת"ל "וילדה זכר" (ור' יהודה רצה ללמוד זה בק"ו, דכיון שהילד המת מטמא טומאת שבעה – כל שכן שיטמא טומאת לידה. והשיבו לו חכמים שדין זה סופו להקל, דעל ידי זה יטהר גם כן את אמו בדין יולדת שדמיה טהורים והוא קולא. ור' יהודה לשיטתו – שבפסחים (דף כז:) לענין חמץ, ובסוכה (דף לו:) לענין ד' מינים דן דין כזה, וכמ"ש בירושלמי (פרק ב דפסחים הלכה ג) ששם הובאה ברייתא זו). ומ"ש [במשנה ו] מנין המפלת סנדל או שליא וכו' ת"ל כי תזריע – אתיא כר' שמעון דסבירא ליה דמ"ש "תזריע" בא ללמד אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה (כנ"ל בסימן הקודם) (ולרבנן דדרשו כי תזריע למעט יוצא דופן אתיא להו ממה דדריש בספרא לקמן (פרק ד מ"א) לזכר או לנקבה להביא את המפלת שליא או סנדל וכולי. ולר' שמעון יש לומר דצריך לזכר או לנקבה על טומטום ואנדרוגנוס – ר"ל מי שהוא ספק אי זכר או נקבה. אך בנדה ((דף מ.) אמר דר"ש למד לה מן "לבן או לבת") ובכל זאת, אחר שאמר "זכר..ואם נקבה" מדבר בדברים שניכר בהם סימן זכר ונקבה לאפוקי דגים וחגבים וכולי (וזה פירוש [משנה ז], ומובא בנדה דף כא) וכן ממ"ש "וביום השמיני ימול" צריך שיהיה ממין הראוי לחיות. ובנדה (דף כד.) גריס "מי שראוי לברית שמונה" ושם א"ל רב וסיים בה הכי ושייל ב' גבין ושני שדראות, ונוסחתנו הוא ספרא דבי רב.