כי תזריע וילדה: כבר בארנו (ויקרא סימן יב) שהעברי יציין המאמר התנאי בא' מחמשה פנים: (א) במילת "כי", (ב) במלת "אם", (ג) במלת "אשר", (ד) במקור עם שימוש הב', (ה) הפעל הבינוני עם ה' הידיעה שטעמו כטעם "אשר". וכתבנו שם שיש הבדל בין כל שימוש ושימוש בלשון, עיי"ש. והנה יש הבדל בין שימוש מלת כי ובין שימוש מלת אשר, כי מלת "כי" היא מלת התנאי (ווען), ומלת "אשר" היא מלת הצירוף (וועלכער). ועל פי זה במקום שתולדת התנאי הוא בגוף הנושא – ישמש במלת "אשר". "נפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קרבנו" – התולדה (שהיא סולת) יהיה קרבנו – הוא ענין אחר חוץ מהנושא. אבל "איש אשר ישחט שור או כשב ... ונכרת" (ויקרא י״ז:ג׳), "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת" (ויקרא כ׳:ב׳) – התולדה חוזרת לגוף הנושא, ולכן בא מלת הצירוף (וועלכער), לא מלת התנאי "כי" (ווען). ולפי זה לפי חוקי הלשון היה ראוי לאמר פה מלת "אשר" – "אשה אשר תזריע ... וטמאה", כי התולדה "וטמאה" חוזרת לגוף הנושא. והשיבו חז"ל שאם היה אומר מלת "אשר" (וועלכער) אינו משקיף על עת הפעולה, כי מלת "אשר" מציין רק הקנין הנמצא בנושא, והיה פירושו: אשה אשר ילדה ונמצא בה הטומאה הזאת - טמאה, מבלי הבדל מתי חלה הפעולה הזאת; אם היה לפני הדיבור או אחר כך. לכן השתמש במלת "כי" שמציין הפעולה העתידה – רק אם תלד מעתה אחר הציווי הזאת. (כי כל דיני התורה והעונשים מבואר שלא חלו קודם הציווי אבל בדיני הטומאה יש מקום לטעות שחלה הטומאה שהיתה עליה על ידי לידה וצרעת וזיבה שקודם לכן). וכן במ"ש "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" – שהיה ראוי לאמר "אשר יהיה... והובא אל אהרן" – דרש בספרא (נגעים ריש פרק א) מן הדיבור ואילך, וכן דרש (פרשה ג מ"ב) על "נגע צרעת כי תהיה באדם", וזבין (פרשה א מ"ב) על "איש כי יהיה זב מבשרו", ושם (פרשה ד מ"ב) על "ואשה כי תהיה זבה" – מן הדיבור ואילך, כי בכל אלה ראוי שיבא מלת "אשר". והראיה שבספרא אמור (פרשה ג מ"ב) דרשו "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום" - אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה ונגעים, היה בו מום לפני הדיבור מנין? ת"ל אשר יהיה בו מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? ת"ל אשר יהיה בו מום – כי מלת "אשר" יציין אף שנמצא בו קנין זה מכבר. וכן בכל מקום שבא מלת "כי" תחת "אשר" או מלת "אשר" תחת "כי" השיבוהו חז"ל על פי דרושיהם אל מכונו. עיין מ"ש אחרי (סימן קיז) ושמור כלל זה. אמנם אמרו שאי אפשר לפרש שגם מלת "תזריע" שייך אל תנאי זה (שגם ההזרעה תהיה דוקא לאחר הדיבור), דהא בחלוקה האחרת אמר "ואם נקבה תלד" ולא אמר "תזריע ותלד" – הרי הלידה עיקרית בזה וכל שילדה לאחר הדיבור אף שנזרעה מקודם טמאה.