דבר אל בני ישראל: כבר בארנו (ויקרא סימן ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילים "דבר אל בני ישראל", אם כן בכל מקום שהתחיל "דבר אל בני ישראל" בא לאיזה מיעוט, והוא למעט עכו"ם או נשים וגרים (כמ"ש סימן ז וסימן ח וסימן קצא באורך). אמנם פה אי אפשר לומר שבא למעט עכו"ם דלמה נטעה לחייבם בטומאת מקדש, והלא ידענו דדיני טומאה וביאת מקדש אין נוהג בעכו"ם, ובפרשה זו כתוב "ביום השמיני ימול" והבאת קרבן היולדות שבודאי אין נוהג בעכו"ם? וזהו שאמר בני ישראל בענין הזה ואין עכו"ם בענין הזה – רצונו לומר שמן הענין ידענו שאינו מדבר בעכו"ם. וכן אין לומר שבא למעט גירות ושפחות דהא אמר "אשה כי תזריע" ומבואר אצלינו שכל מקום שאנו ממעטים גרים מן "בני ישראל" הוא משום דמפרשינין שבא מלת "בני ישראל" על צד הדיוק – דוקא בני יעקב – ואז אין נשים וגרים בכלל (כי מפרשים אותו בדיוק כמו "ויבואו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים" שהיה רק בני יעקב ורק הזכרים) אבל כיון דפה מדבר גם בנשים ו"בני" לאו דוקא, הרי נאמר בדרך ההרחבה כמו "בני עמון" "בני שת" שכולל גם הנקבות והוא הדין הגרים. וז"ש בספרא (מובא ביבמות דף עד, וכריתות דף ז) מנין לרבות הגיורת וכו' ת"ל ואשה. ואם כן נשאר הקושיא – בני ישראל מה ת"ל? ומשיב שבא ללמד שמה שנאמר בפ' זו מדיני היולדת שאל המקדש לא תבא – אינו מיוחד ליולדת דוקא שטומאתה קלה שהיא טבולת יום ארוך (כמ"ש ביבמות דף עד ובכמה מקומות), אלא אף לשאר כל הטמאים. וזה כי ממ"ש "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא יטמאו את משכני" יש לטעות שהוזהרו גם מליגע במקדש מאחוריו, כי שם לא נזכר שלא יבואו למקדש, ויש לומר שבכל מקום שיגעו בו מטמאים אותו. ולכן פרט פה "ואל המקדש לא תבוא" – שאין האזהרה רק על הביאה בתוכו. ואמר "דבר אל בני ישראל" לומר שלכולם נאמר דבר זה, כי גם יתר הטמאים באזהרה זו ד'אל המקדש לא תבא', לא יולדות לבד. (וזה פירוש [משנה א וב']). ואמר [במשנה ג] דמכל מקום צריך גם קרא ד"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" משום דיש לטעות שמה שהוזהרו ישראל בלאו ד"אל המקדש לא תבא" הוא דוקא הטמאים בטומאה היוצאת מגופם כזב ודומיו שדומים כיולדות; שהגם שטומאתה קלה שהיא טבילת יום, הלא באה מטומאה חמורה שיצאה מגופה. מנין שגם הבאה מידי טומאה קלה שלא יצאה מגופם הוזהרו? ת"ל "והזרתם וכולי בטמאם את משכני ..." לרבות את כולם.