שקץ הוא לכם: כבר דרש (בסי' פא) מלת "לכם" דשם על היתר הנאה, ופה שנשנה עוד "שקץ הוא לכם" דרש על איסור סחורה. וזה על פי הכלל דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, שבארנו באילת השחר (כלל רלז) שהוא מוסד בחכמת ההגיון, שהמשפט השני בא לבאר את הראשון ולהגבילו. שאמר תחילה "שקץ הוא לכם" – היינו לצרכיכם, לא לצורך אחרים. ועתה מגביל – כל שהוא לכם ולצרכיכם אף בכל אופן אסור. ותפסינן גבול אמצעי – שאם נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרם לעכו"ם; ולעשות סחורה לכתחלה אסור כמו שאמרו (משנה שביעית פ"ז מ"ז). והנה לר' אבוה דסבירא ליה (פסחים כב, ב) דלא תאכלו איסור הנאה במשמע ניחא דצריך לכם. אבל לחזקיה (דסוגיית הספרא ריש פרק ה' כוותיה) למה לי "לכם"? וכפי המבואר מסוגיא שם (דף כג.) והרי שרצים וכולי הוה טעינן ממה שכתוב בפסוק מ"א "בשרץ הארץ לא יאכל" לאסור הנאה בכולם. לכן כתוב בכל אחד מלת "לכם", ושם מבואר שמכאן למד חזקיה דלא יֵאָכל אסור הנאה משמע בכל מקום. והנה גם בחיות טמאות כתוב "טמאים הם לכם" שני פעמים (פסוק ח ופסוק כו), וכן בשרץ העוף (פסוק כ' כג'). והגמרא (פסחים כג, א) למד איסור סחורה מ"טמאים יהיו לכם". וכן בירושלמי (פרק ז דשביעית הלכה א ופרק ז דב"ק הלכה ז) כתיב "טמאים הם לכם" מה תלמוד לומר וטמאים הם לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, פי' סחורה. ועיקר הדרוש מכפל "טמאים הם לכם שקץ הם לכם" כי מ"ש "שקץ יהיו לכם" צריך לערובם.