ויאמר אל אהרן קחל לך עגל בן בקר לחטאת: הנה יפלו בציוי זה כמה שאלות: (א) אחר שבכל ז' ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל לעולה ואיל לשלמים – למה ביום זה בא עגל תמורת פר החטאת והשלמים לא הביא כלל? (ב) מה שכתוב "ואל בני ישראל תדבר לאמר" - למה לא צוה בעצמו את ישראל כמו שצוה את אהרן? והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד הזה? (ג) למה נצטוו ישראל בשעיר לחטאת ולא עגל כאהרן? ולמה בעגל וכבש לעולה? ולמה הוסיפו הם להביא שלמים ושור דוקא, שלא הוקרב שלמים בכל ימי המלואים? (ד) למה אמר "לזבח לפני השם", ולא הזביחה הוא המצוה רק זריקת הדם וההקרבה? והיה לו לכתוב "להקריב לפני השם"? (ה) למה אמר הטעם "כי היום ה' נראה אליכם"? וכי היה זה עיקר טעם שהביאו חטאתם ועולתם? ולישב השאלות האלה ערכו חז"ל הדרושים במאמר הספרא הנוכחי. (א') אמרו בטעם קרבנו של אהרן שהקריב עגל לחטאת לשלוח דורון אל השטן. והוא על פי הנודע כי יגדל החטא לפי ערך האיש שעשה אותו. שגם חטא קטן יגדל מאד אם עשה אותו אדם גדול. וכן תקטן התשובה והזכות לפי ערך האדם, ר"ל שהתשובה והזכות אשר תספיק לאדם הפחות לא יספיק לאיש המעלה. ולכן יצויר שהתשובה שעשה האדם על חטאו שנתקבל ברצון בהיותו במדרגה קטנה – לא תספיק אחר שעלה אל מדרגה למעלה ממנו; שאז יתעורר החטא ויגדל לפי מדרגתו עתה ותתמעט הזכות לפי מדרגה זאת. ועל פי הנחה זו אמר משה לאהרן שהגם שכבר קבל הקב"ה תשובתו ונתרצה לו – הנה עתה שיבא למקדשֵי אֵל לשרת בכהונה גדולה – יתעורר המקטרג להשטינו לפי גודל קורבתו אל האלהים עתה שלפיהו קטנה תשובתו וגדל חטאו למעלה ראש. ולכן צוהו להקריב עגל לחטאת על מעשה העגל. ויען שזה רק לסתום פי המקטרג לבד, כי ה' כבר קבל תשובתו והעביר חטאו ולא ינחם – לכן לא היה צריך לשלמים שענינם לשום שלום בינו לבין אביו שבשמים, כי כבר שם לו ה' שלום. ולא היה צריך רק לשלוח דורון לשטן והיה די בחטאת ועולה; רצה הפרקליט ונכנס דורון אחריו כמ"ש בזבחים (דף ז.). ובזה הותרה השאלה הראשונה. (ב') והנה במעשה העגל עיקר החוטאים היו ישראל, שאנסוהו לעשות להם את העגל ורצו להרגו, והוא היה כוונתו רק לעכבם כנזכר במדרש. ולכן אמר לו שהוא יאמר להם שיקחו שעיר לכפרה. שחלף שאז פקדו הם לו והכריחו אותו לעשות פקודתם – יצוה הוא להם על תיקון החטא והם ישמעו, ובזה יתוקן הקודם. וזהו שאמר ושמא תאמר וכולי הלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תאמר". והותרה השאלה השניה. (ג') ובמה שצוה לישראל להביא שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שיפלא מאד, מדוע לא עכב העון הזה – לא יציאת מצרים וקריעת יום סוף ומתן תורה? ואיך התעורר עתה דוקא עם חטא העגל? אתן בו שלשה טעמים דרושיים: (טעם א') הנה חז"ל אמרו שמשה רבינו ע"ה שבר הלוחות לדונם כפנויה ולא כאשת איש. והענין כי כל מצוה ה' צוה למשה והוא אמרן לישראל ותיכף נתחייבו במצוה. לא כן עשרת הדברות (שאמרן גם כן למשה, כי עמו התיחד הדבור, וכתבם על שתי לוחות אבנים), לא הגיע זמן חיובם עד יביא להם הכתב והמכתב; כי דברים שבכתב אין לאומרן על פה. וכל זמן שלא מסר להם הלוחות – נשארו לענין מצות אלה כדין בן נח שאינו מוזהר על השיתוף. וזהו שאמר במדרש שמשה טען ש"אנכי ה' אלקיך" לו אמר ולא לישראל, פירוש: שעדיין לא נתחייבו בם ישראל, כי לא עשה שליחותו למסור להם הלוחות. וכל זה יצדק אם קודם מתן תורה היה להם דין בני נח. וכבר כתבו הרא"ם והפרשת דרכים שמה שאמר יוסף על אחיו שאוכלים אבר מן החי היינו מצד שראה שאכלו בשר מפרכסת; שהם היו סבורים להם דיצאו לגמרי מכלל בני נח אף להקל, ויוסף היה סבירא ליה דיש להם דין בני נח ולבן נח אסור מפרכסת דבמיתה תליא מלתא. [וכבר בארתי במקום אחר שהוא הדין מה שאמר שתולים עיניהם בבנות הארץ ושקורים בני השפחות עבדים – תליא בזה. שהם החזיקו את עצמם בדין ישראל – לא היו יכולין לישא תאומתיהן. ולשיטת יוסף שהיו בכלל בני נח - אחותו מן האב מותר לבני נח, ולכן התרעם על שתולים עיניהם בבנות הארץ. וכן בני השפחות – שהיו פלגשי יעקב ופלגש הוא בלא קדושין, והיו גרועים מהם. אבל לדעת יוסף שהם בכלל בני נח – לבן נח בביאה תליא מלתא, ואין במציאות שתהיה פלגש, כי כשבא עליה היא אשתו] וכבר אמרו חז"ל שיוסף לקה במה שאמר שאוכלים אבן מן החי - "וישחטו שעיר עזים". ואם כן במה ששחטו שעיר עזים התברר שהיה דינם קודם מתן תורה כישראל. ואם כן לא הועיל בשבירת הלוחות כי כבר היו כאשת איש מקודם. [וגם למ"ש דעל העגל היה להם טענת מודעה שכפה עליהם הר כגיגית – וכבר התבאר שאין מועיל טענת אונס רק אם רוצה לקחת מידו דבר שאינו מחויב, אבל אם האנס כופהו שיתן דבר הראוי ושמחויב בו מצד הדין - אין מועיל טענת אונס כמבואר בפוסקים. וכיון שהם החזיקו עצמם קודם מתן תורה כדין ישראל – התחייבו השבטים לקיים מצות התורה כדין ישראל. ומבואר ביורה דעה (סימן רלו) דכל מצוה שקבלו האבות על עצמם חל החיוב על זרעם אחריהם. ואם כן היו חייבים במצות על ידי קבלת השבטים ושוב אין מועיל טענת אונס.] וזהו שאמר אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף – ר"ל שממה נפשך אין לכם תירוץ. ולכן יבא שעיר וכו' יבא עגל - לתקן שניהם. (ענין ב'). מכירת יוסף – הפועל היה טוב באמת, כי היה סבה מאת ה'. וכמו שכתוב "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וכולי". והיה לטובתו באמת, רק מחשבתם היה רע כי הם חשבו לעשות לו רעה, הגם שנתגלגל שהיה לטובה. ובעגל היה בהפך – שמחשבתם היה לטובה (שהיו טועים שה' ישרה שכינתו על הדמות הזה והיו מתאוים להשראת השכינה וכמ"ש בכוזרי וכמו שכתבנו בפירוש התורה באורך) רק הפועל היה רע ועבודת נכר. ואם כן על העגל היה יכול ה' להעביר חטאם בשילך אחר המחשבה, לא אחר הפועל. אבל אז הלא יש בידם בתחלה חטא מכירת יוסף ואם עד הנה לא הענישם על מכירת יוסף (כי הלך אחר המעשה) – אם כן יש בידכם בסוף ממה נפשך. ולכן יבא שעיר וכו' יבא עגל וכולי למען תצאו נקיים בכל אופן, בין אם נלך אחר המחשבה או אחר המעשה. (ענין ג'). כי יוסף היה מושל מצד שור שבקדושה כמו שכתוב "בכור שורו הדר לו", והם ברצונם "עקרו שור" – כי ידעו שעתיד ירבעם לעמוד מצד זה ולעשות עגלי זהב (כמו שאמרו המקובלים), ועתה איך עשו הם עצמם את העגל, ובזה היו צריכים כפרה ממה נפשך. ובאר עוד [במשנה ד'] שמה שהוסיפו להביא שור לשלמים כי בחטא העגל היה שני ענינים. העגל אשר נסכו למטה, והכוונה אשר התכוונו אליה למעלה שבאר במדרש שכאשר ראו דמות המרכבה רצו לכוון אל פני שור שבמרכבה ולהמשיך שפע החיה הזאת על ידי דמות העגל. וזה היה עיקר הקצף עליהם, כי פגמו למעלה, ושעל זה אמר "יעשו עגל בחורב וימירו את כבודם בתבנית שור" - שרצו להמיר פני אדם בפני שור. ולכן צוה להביא שור גם כן – יבא שור וכולי יבא עגל וכולי. והותרה השאלה השלישית. (ד') ובאר להם המופת שהשלמים ישימו שלום ביניהם ובין אלקים במה שיביאו את הקטיגור לסנגור. הפך הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. יען כי הבאת הקטיגור הוא לזבחו ולהעבירו מן המציאות. כי מן החטא יברא מקטרג שיתלבש כדמות החטא והאדם מתירא ממנו כי הוא המוכן להענישו. שהחטא הוא המשטין והוא הממית, ואי אפשר שיהיה הוא סניגור. אמנם אם יעבירוהו מן המציאות לגמרי – אז שלום ואין פחד. וזהו שאמר עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה, וז"ש "לזבח לפני השם" - והותרה השאלה הד'. (ה') והודיע להם כי על ידי שזבחו החטא ובטלוהו למטה – כן יעובר למעלה. וכמו שאמרו חז"ל שהעביר ה' צורת שור ממרכבתו ונתן תחתיו צורת כרוב. והנה הם אמרו הלא אי אפשר עוד שיראו פני המלך כי שם חקוק צורת שור אשר בו מרו את כבודם, והבטיח להם כי היום ה' נראה אליכם – שישיגו הזקנים את הכבוד העליון ופני כרוב מהשמאל שבו שכן בין כתפיהם על כנפי הכרובים. והותרה השאלה החמישית. והנה הטנו המאמר הזה מן המסלה אשר אנחנו עולים בה אל מעגלי הדרוש כי הוא מאמר דרושי בעצם.