מכל האוכל אשר יאכל: זה מוסב על מה שכתב "כל אשר בתוכו יטמא" – רק אוכל ולא כלים שבתוך כלי חרש. ועל זה אמר בספרא (מובא בשבת דף קלח, פסחים דף כ) "מכל האוכל" - אוכלים מטמאים מאויר כלי חרש ולא כלים. ממה שכתב "האוכל" בה' הידיעה ולא אמר "כל אוכל", משמע אוכל הנודע; שהוא המיוחד לאדם, לא אוכלי בהמה. אבל במה שכתב "כל האוכל" – מלת "כל" הוא מחייב כללי, ומרבה כל שהוא עתה מיוחד לאדם, אף אוכל בהמה שחשב לאכלו. והוסיף "אשר יאכל" – שצריך שהאוכל יאכל, לא אם נסרח ובלתי ראוי לאכילה. וגם כולל שצריך שיעור מיוחד לאכילה שהוא שיעור ביצה. ומה שאמר שמטמא בכל שהוא – לדעת התוספות פסחים (דף לג.) הוא דרבנן, ולדעת הרמב"ם שמקבל טומאה בכל שהוא צריך לומר שזה ממ"ש כל אשר בתוכו יטמא אפילו חרדל. ומבאר "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים", ר"ל לקבל הכשר מים צריך כביצה והוא הדין לטמא אחרים.