אשר יפול מהם אל תוכו: לפי דרכי הלשון וכלליו היה ראוי לומר "אשר יפול אל תוכו מהם" כמו שכתב בפסוק הקודם "וכל אשר יפול עליו מהם" שהקדים מקום הנפילה לפני תיבת "מהם". וכן ראוי. כי נודע בכללי הלשון שהמלה העיקרית שיש בה חידוש תקדים תמיד במאמר וכמו שכתבנו באילת השחר (פרק כב). ואחר שההבדל בין כלי חרס לשאר כלים, שבשאר כלים התנאי "אשר יפול עליו" ובכלי חרס התנאי "אשר יפול אל תוכו" (ששאר כלים מטמאים מגבם וכלי חרס מתוכם) – אם כן מלת "עליו" ומלת "אל תוכו" היא עיקר החידוש בשני המאמרים. לא כן מלת "מהם" שאין בו שום חידוש. והיה צריך להקדים מלת "אל תוכו" קודם מלת "מהם". מזה הוכיחו חכמים שעל כרחך יש איזה חידוש ודיוק במלת "מהם" ולכוונה זו הקדימו. כי במה שכתב בשאר כלים "אשר יפול עליו" שהוא נגיעה בגב הכלי אי אפשר שיגע רק בגוף השרץ, אבל במה שכתב "אשר יפול אל תוכו" שהיא לאויר הכלי יצויר שהשרץ בלוע בדבר אחר ומכל מקום הוא נופל אל תוכו. ובאמת יש בזה הבדלים להלכה. שהתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור – טהור, כי השרץ בטל בבטן התרנגול כי עתיד להתעכל במעיו ונקרא על שם התרנגול שהוא נפל, לא השרץ. וזה דייק במה שכתב "וכל אשר יפול מהם" דוקא, ר"ל בשיקרא הנפילה על שם השרץ, לא על שם דבר אחר. אבל אם התרנגול מת אינו בטל במעיו והרי זה כאילו נפלו שניהם כל אחד בפני עצמו, השרץ והתרנגול. והוא הדין כל בלוע שסופו להפרד כמבואר ברמב"ם (פרק י"ד ופרק כ מהלכות ט"מ). וזה שורש לרוב הלכות המוסדים שם על יסוד זה ותלוים על הר הגדול מה שהקדים מלת "מהם" שצריך שיהיה השרץ בפני עצמו, לא בטל בעצמים בבטן המלאה.