וכל אשר יפול עליו מהם במותם: הכתוב תפס ג' לשונות: "כל הנוגע בהם במותם" (ויקרא יא, לא) "וכל אשר יפול מהם" (ויקרא יא, לב-לג) "וכי יפול מנבלתם" (ויקרא יא, לה-לח). והנה לשון "הנוגע בהם" משמע שנוגע בהם עצמם, וזה בהשרץ השלם המת. וזהו שאמר אם במיתתם הרי מיתתם אמור. "ויפול מנבלתם" – הוא בחלק הנופל מן השרץ המת. וזהו שאמר אם באבר מן המת הרי אמור למטה. ומה שכתב "וכל אשר יפול מהם" – היינו שמן השרץ השלם נפל אבר. וזהו שאמר כי פסוק זה מדבר באבר מן החי. [ובאר שלא נוכל ללמוד שרץ מקל וחומר מבהמה (שהתבאר (בסימן צו) שאבר מן החי ממנה מטמאה), הגם שיש לשרץ חומרא שעשה דמו כבשרו, כי לעומת זה יש חומרא לבהמה שמטמאה במשא]. ואמר [במשנה ב'] דממה שכתב "אשר יפול מהם" משמע דוקא אם נפל, לא אם עדיין מחובר בו אף בכל שהוא. (ולפי זה מה שכתוב "במותם" לא קאי על מיתת השרץ רק על מיתת האבר). ובגמרא חולין (דף עד.) אמר דקמ"ל דמיתה עושה ניפול. שעל ידי המיתה דרך האבר ליפול ולהפרד משרשו. שאם דבק בו כחוט השערה כל זמן שהוא חי – אינו מטמא, אבל בעת מותו נפסק חיותו וחשוב כנפול ומטמא משום אבר מן החי. וכבר בארנו (פר' צו סימן טז) שב' המשמש אל המקור הנסמך אל הפעל יורה לפעמים היות זה בעת היה זה, ופירושו בעת מותם יפול. וממה שכתב "במותם" – שכינה נפילת האבר בשם 'מיתה' – צריך שיהיה אבר הדומה בנפילתו כמיתת החי. והוא: בשאין לו חליפין לר' יוסי הגלילי, או בשר גידים לרבי עקיבא, וכולי. וכבר בארנו זה למעלה (סי' צז) גבי בהמה. ומובא בחולין (דף קכח.).