ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכולי: מ"ש "ותהי נדתה עליו" הוא לענין איכות הטומאה שמטמא אדם וכלי חרש כמוה. [ולדעת רש"י נדה (דף לג) והרמב"ם (פ"ג מהלכ' מטמא משכב ומושב) מטמא אדם לטמא בגדים. ולדעת הר"ש (בפ"ק דכלים משנה ג) אינו אלא ולד ואף שלא פירש אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים ופירש במשנה למלך הטעם שההיקש של "ותהי נדתה עליו" הוא רק שיטמא בועל נדה כמו שתטמא הנדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב, וכן המשכב, אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו, ולכן יטמא במגע ובמשא ובהיסט מטמא משכב שכל זה נלמד מן "ותהי נדתה עליו" אבל בכולם נעשים ולד שזה נלמד ממשכב, ועיין בקרבן אהרן האריך בזה.] ומ"ש "וטמא שבעת ימים" הוא לענין כמות ימי הטומאה, שמן "ותהי נדתה" הייתי אומר שאם נגע בה ביום האחרון לא יטמא רק יום ההוא בלבד וז"ש יכול יעלה לרגלה. והוסיף "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" שהוא מיותר שכבר נכלל במ"ש "ותהי נדתה עליו" ועל כרחנו שבא ללמד שהמשכב יטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקים בלבד, לא לטמא אדם ובגדים כמשכב נדה עצמה. ובזה אומר במשנה ד שמשכבו כמגעו לטמא (ומה שקשה מזה על דעת הסוברים שמטמא בגדים עיין בקרבן אהרן שהאריך בזה). וממש שמשכבו אינו מטמא מטעם משכב, רק מטעם מגע, אמר במשנה ה' שככר של תרומה הכרוך במפה ותנון בין כר לחבירו אם הוא תחת ראשו נטמא המפה מטעם משכב ומטמא הככר ואם אינו תחת ראשו אין המפה מקבל טומאה מהכר כי מגעו אין מטמא בגדים, והככר טהור. ובנדה (דף לג) פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה דלא לטמא אדם ובגדים אבל אדם או הגדים מטמא? אמר ר' אסי, "יִטְמָא" – טומאה קלה משמע. רצונו לומר שבכל מקום שכתוב "יטמא" בדרך הפעל, הוא ראשון לטומאה, לא אב הטומאה. אם לא כשבאר טומאתו בפירוש כמו "יכבס בגדיו" או "יטמא שבעת ימים" או שיבאר שמטמא אחרים כמ"ש "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא" באר אחר כך "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא". ורק כשאמר "טמא הוא" בדרך השם, הוא לפעמים אב ולפעמים אינו מטמא אחרים כלל כמו שכתבנו בפר' שמיני (סימן קלא). ושפיר אמר "יטמא" טומאה קלה משמע. עוד הקשה שם ואימא ותהי נדתה עליו כלל, וכל המשכב פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט (רצונו לומר שנאמר שמה שכתוב "וכל המשכב" הוא ביאור הקודם שמה שכתוב "ותהי נדתה עליו" היינו לענין שיטמא משכבו כמוה) אמר אביי "שבעת ימים" הפסיק הענין, והוא כלל ופרט המרוחקים זה מזה ואין דנין אותם בכלל ופרט (ר"ל שאם כן היה לו לכתבם סמוכים זה לזה). רבא אמר לעולם דנים, "וכל" – ריבוי הוא. (נראה פירושו כי הפרט המפרש את הכלל יבא תמיד בלא וי"ו וממ"ש "וכל" בוי"ו מבואר שאינו ביאור הקודם רק הוא דבר אחר.)