ואיש אשר ינאף את אשת איש: מה שתפס שם "איש" הוא למותר. ומפרש שבא למעט את הקטן. כי "איש" הוא הגדול (כמ"ש ויקרא סימן י). ומכל מקום היא חייבת על ביאת בן ט' כמו שאמרו בנדה (דף מה), וזה על פי מה שכתבנו (למעלה מצורע סימן ??). ומ"ש "אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו" הוא כפל מבואר. ופירשו שמתנה שני תנאים: (א) שתהיה אשת איש הגדול (ב) שתהיה אשת רעהו. שהשמות "רעהו" ו"אח" יאמרו בפרט על מי שמתחבר עמו ביחוד. ובכלל, כל בני האומה ריעים ואחים זה לזה. ובכל המצות והאזהרות שנזכרו "ריעך" "אחיך" "עמיתך" אין עכו"ם בכלל. ומימרא זו מובא בסנהדרין (דף נב:) קדושין (דף יט). ומפרש אשת קטן במיעד אשה לבנו הקטן או בן ט' שבא על יבמתו שקנאה מדאורייתא וקמ"ל שאין חייב עליו משום אשת איש. והנה לא הזכיר פעל נאף רק באשת איש, לא ביתר העריות. וזה כדברי חז"ל שאין "ניאוף" אלא באשת איש. ושרשו "אנף" או תתן אף כמ"ש במדרש וכנזכר למעלה (ויקרא סימן קנב) כי קנאה חמת גבר ובעלה יתאנף ויקנא בו על החמס אשר יעשה לו. ועל האשה נמצא פעל "נאף" ופעל "זנה". ומבואר אצלי ש"נאף" בא מצד מעשה הבעילה עצמה ופעל "זנה" בא על האשה מצד ההתיחדות, שמזמנת עצמה לפסול לה אשר אינו דרך קדושין שבזה תזנה מאחרי אישה, אם היא אשת איש, או מאחרי האישות בכלל אם נבעלה דרך הפקר שדרך האשה להנשא. ועל כן אצל הזכר לא בא פעל "זנה", רק פעל "נאף" [אם לא במקום שנקשר עמו עבודת אלילים שבזה יבא ציור העם כאשה זונה, כי העם משועבדים לאלקיהם כאשה לבעלה]. [ויש הבדל בין "נאף" בקל ובין "מנאף" בכבד, שזה בא על שגורם הניאוף לזולתו, ומזה דרשו בנדה (דף יג) "לא תנאף" – לא יהיה בך ניאוף, שזה דרשו מלשון הקל והוא דרוש אסמכתי כי עיקרו על אשת איש.] ועל כן אמר בסימן שאחרי זה "לא תנאף" – אחד האיש ואחד האשה כי לשון זה נופל על שניהם ושניהם נכללו באזהרה.