אשר יקלל את אביו ואמו: הנה פלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן משתרע על כלל הלשון ואם נחזיק הדברים כפשטן, שר' יאשיה יסבור בכל מקום שהוי"ו בא לחבר, הוא דבר שאין לו שחר. שבכל מאמר ומאמר נמצא ווים הבאים לחלק כנודע. וכן שיסבור ר' יונתן שלא נמצא וי"ו החיבור היא דבר בלתי אפשר. לכן צריך לשום גדר לפלוגתא זאת. ואחרי העיון הנה בציווי פשוטה גם ר' יונתן מודה שהוי"ו בא תמיד לחבר כמו "והקרב והכרעים ירחץ", "על מצות ומרורים יאכלוהו", "ולקחתם לכם ביום הראשון...כפות תמרים..וערבי נחל" ודומיהם. ובאזהרה פשוטה גם ר' יאשיה מודה שהוי"ו בא תמיד לחלק כמו "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב", "לא יחבול רחים ורכב", "אלמנה וגרושה וחללה...לא יקח" וכדומה. והטעם מבואר כי אחר שנמצא בלשון מלת "או" המורה החילוק וגם וי"ו המורה החילוק לפעמים, בהכרח יש איזה הבדל ביניהם ובמקום שהשתמש במלת "או" לא יכול להשתמש בוי"ו החילוק. והוא, כי הוי"ו מורה החילוק וגם החיבור. למשל, "אלמנה וגרושה וחללה...לא יקח" היא וי"ו החילוק, שלא יקח אלמנה או גרושה או חללה. והוא גם כן וי"ו החיבור שמוזהר גם על אלמנה, גם על גרושה. וזה המבדיל בינו ובין מלת "או". למשל, אם יאמר "לא יחבול ריחים או רכב" נטעה שרחיים ורכב ביחד מותר לחבול. ולכן אמר בוי"ו שמוזהר גם על זה וגם על זה וגם על שניהם יחדיו. וכמו שדייק ר' יונתן בלשונו משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו ר"ל שזה הגדר בין וי"ו החילוק ובין מלת "או". ועל כן באזהרה פשוטה מוכרח לדבר בוי"ו המחלקת אבל בציווי פשוטה מבואר שהוא וי"ו החיבור, שאם יהיה וי"ו החילוק לא ימצא בו חיבור כלל. למשל, אם נאמר ש"ולקחתם פרי עץ הדר וכפות תמרים" היינו או זה או זה היה צריך לומר מלת "או" כיון שהוא חילוק החלטי. והשתא אין מציאות לפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן רק במאמר תנאי כמו "מכה אביו ואמו מות יומת". שדעת ר' יאשיה שעיקר הוא התנאי ולשון "מכה אביו ואמו" דומה כמו "ותפשו בו אביו ואמו" כי בא בצורת ציווי פשוטה ופירושו שניהם יחדיו. ור' יונתן סבירא ליה שעיקר הוא התולדה "מות יומת" שהוא האזהרה ובזה דינו כאזהרה פשוטה כי פירושו בין מכה אביו בין מכה אמו שוים בזה שחייבים מיתה. וצודק וי"ו החילוק, לא מלת "או". וכשתעיין תראה רוב המקומות שהובא פלוגתא זו הם במאמרים תנאיים: שבועות (דף כז) על מה שכתוב מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל "או להיטיב" מקשה והאי "או" מבעיא ליה לחלק? ומשיב לחלק לא צריך קרא. ומקשה הניחא לר' יונתן וכולי, שם הוא מאמר תנאי "כי תשבע לבטא בשפתים..והביא את אשמו". וכן בבבא מציעא (דף צד:) "ונשבר או מת" – "או" לרבות שבויה. והא מבעיא ליה לחלק? הניחא לר' יונתן וכולי שם גם כן מאמר תנאי "וכי תשאל איש וכולי" והתולדה "בעליו אין עמו שלם ישלם" שפירושו לר' יונתן שדין זה ש"שלם ישלם" שוה בין בנשבר, בין במת. וכן מ"ש במנחות (דף צא) והשתא דאמרת "או" לדרשה, לפלא נדר או בנדבה" למה לי? לחלק. ומקשה הניחא לר' יאשיה וכולי שם גם כן מאמר תנאי "כי תבואו ועשיתם אשה". וטעמו של ר' יאשיה משום שמצא שברוב מאמרים תנאיים בא מלת "או" ועל כרחך שכל מקום שבא וי"ו הוא לחיבור. ור' יונתן לא פנה אל זה כי כפי כללי ההגיון תולדות המאמר הוא העיקר במאמרים התנאיים ולפיהם משפט הלשון שיבא וי"ו המחלקת, ובכל מקום שבא מלת "או" במאמר תנאי סבירא ליה שבא לדרשה. ואל תשיבני ממה שאמרו במנחות (דף צ:) על מה שאמר ר' יונתן לפי שנאמר "אדם כי יקריב...קרבן מן הבקר ומן הצאן" יכול יביא משניהם?...למי לי קרא? הא אמר עד שיפרט לך הכתוב יחדיו?! אצטריך, סד"א הואיל וכתיב "ומן הצאן" כמאן דכתיב יחדו דמי. והא שם הוא ציווי פשוטה? כי לדעתי זה בעצמו כוונת המתרץ מה שאמר כיון דכתיב "ומן הצאן" ר"ל אחר שהוא ציווי פשוטה [ובא להוציא שאם היה כתוב "בקר וצאן" שהוא שם הכלל לא היה מקום לטעות ולפרש שניהם ביחד כי אינו מביא הרבה בקר והרבה צאן, ועל כרחך היה פירושו מכלל בקר ומכלל צאן, ואם כן רצוף החילוק בלשון עצמו כמו "לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" (ויקרא כב יט) וע"כ במש"ש "לפלא נדר בבקר או בצאן" דריש בספרא (אמור פרשה ז מ"ח) מלת "או", עיי"ש] אבל במ"ש "מן הבקר ומן הצאן" היא ציווי פשוטה ומשמע שמביא משניהם דהא בכל כיוצא בו בא תמיד מלת "או" כמו "והקריב מן התורים או מן בני היונה..ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים" וכן תמיד ולא נמצא שום דרוש על "או"ין אלה כי באו כמשפטם שלא יכול לכתוב בוי"ו שיורה החיבור. וכן כתבו התוס' (דף נז: ד"ה תניא) וז"ל אי נמי נראה לי מדכתב גבי בן צאן "מן הכשבים או מן העזים" ובבן עוף נמי כתיב "מן התורים או מן בני היונה" והכא לא כתב "או מן הצאן" שמע מינה לערבן. ולכאורה יקשה על כלל זה ממ"ש ביומא (דף נז) ר' יאשיה ור' יונתן. חד אמר מערבין לקרנות וחד אמר אין מערבין. תסתיים דר' יאשיה אמר מערבין דאמר אף על גב דלא כתב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי. והלא שם הוא מאמר ציוויי פשוט – "ולקח מדם הפר ומדם השעיר", והלא בזה לכולי עלמא בא הוי"ו לחיבור. אך עם העיון זה שיערב דם הפר והשעיר ביחד אינו תלוי בוי"ו החיבור כלל שהגם שאנו מפרשים שוי"ו "ומדם השעיר" היא וי"ו המחברת, מכל מקום אין מוכרח שצריך לערב כי אם לוקח כל אחד בפני עצמו הוא גם כן לוקח שניהם. אולם הלא תראה שהגמ' לא דייק רק מר' יאשיה ודחה שם אפילו תימא ר' יונתן, שאני הכא דכתיב "אחת" ולמה לא דייק להפך והיה לו לומר תסתיים דר' יונתן אמר אין מערבים מדס"ל דמשמע כל אחד בפני עצמו גם כן עד שיפרט לך הכתוב "יחדיו" ומזה מבואר שאחר שמאמר זה הוא ציווי פשוטה הוא וי"ו החיבור – בין לר' יאשיה, בין לר' יונתן. רק שמדעת ר' יאשיה מוכיח דבר חדש דהא גם במקלל אביו ואמו דינו לר' יאשיה כמו ציווי פשוטה כנ"ל ואמר שנטעה שיקלל שניהם יחדיו. הרי מוסיף שוי"ו שבציווי פשוטה אינו וי"ו החיבור לבד רק כחו כאילו כתוב "יחדיו" ולכן הייתי סובר שיקללם שניהם כאחד. ולדידיה הוא הדין מ"ש "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" היינו יחדיו. אבל מר' יונתן לא יכול להוכיח כלום דלא שמעינן שיטתו בציווי פשוטה אם הוא כ"יחדיו" או כוי"ו החיבור בלא יחדיו, כי המאמר התנאי דינו לדידיה כאזהרה פשוטה, לא כציווי פשוטה ואי אפשר ללמוד מזה על ציווי פשוטה. [ובאמת למסקנא דשמעתין דיומא לא תלה פלוגתייהו בהכי כמו שכתוב שם אמר לו רבי יאשיה והלא כבר נאמר אחת?! אמר לו רבי יונתן והלא כבר נאמר מדם הפר ומדם השעיר?! מבואר שר' יאשיה למד מן "אחת" לא מן הוי"ו. ור' יונתן למד ממה דכתיב שני פעמים "מדם" "מדם" שבא לחלק הנושאים על פי הכלל שבארתי בפר' ויקרא (סימן קטו), עיי"ש. רק שמדברי הגמ' בתמורה (דף ה) שאומר דאביי סבירא ליה מערבין לקרנות ורבא סבירא ליה דאין מערבין משמע לכאורה שזה תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן דהא אמר בבבא מציעא (דף צה) שאביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן.] וראיתי בשיטה מקובצת פרק השואל (דף צד:) מביא בשם הריטב"א וז"ל וקבלו מרבינו בשם ר' פנחס הלוי אחיו שלא אמר ר' יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון "לא תחרוש" "ולא תקלל" וכדומה אבל באומר שיעשה לפלוני או שיתן, ודאי לשניהם משמע. עכ"ד. הנה במ"ש שבאומר שיעשה לפלוני או שיתן ודאי שיעשה לשניהם הוא כדברינו אבל מ"ש שר' יונתן אמרו בדבר שיש בו מניעה וכגון "לא תחרוש" לדעתי בזה גם ר' יאשיה מודה כמו שכתבתי למעלה. ומ"ש בגמ' ור' יאשיה הא ס"ל אע"ג דלא כתיב "יחדיו" כמאן דכתיב "יחדיו" דמי אינו בלאו ד"לא תחרוש" ו"לא תלבש". דאם כן יקשה למה כתוב "יחדיו"? וכבר הקשו כן התוס' בסנהדרין (דף סה) ותירוצם דחוק. רק פירושו, שבמקלל אביו ואמו דומה כאילו כתוב "יחדיו" אחר שלדידיה מאמר התנאי דינו כציווי פשוטה כנ"ל אבל באזהרה פשוטה מודה שבא לחלק. ובזה הכלל הזה שלם אצלי מכל המקומות לבד שבחולין (דף עח) שתלה שם מ"ש "ושור או שה" בפלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה ושם הוא אזהרה פשוטה. צריך לדחוק שם קצת, עיי"ש. אולם אחרי שובי לפקח בדבר, בקיעי הכלל ראיתי כי רבו בראשית ההשקפה כי במכלתא (משפטים פרק ו) דרש על "והכה את רעהו באבן או באגרוף" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וכן דרש שם (פרק ט) על "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו". ושם (פרק י) על "אם עבד יגח השור או אמה". ושם (פרק יא) על "כי יפתח איש בור או כי יכרה". ועוד (שם) על "ונפל שמה שור או חמור". ושם (פרשה יב) על "וכי יגנוב איש שור או שה". ושם (פרשה יד) על "כי יבער איש שדה או כרם". ושם (פרשה כ) על "כי תפגע שור אויבך או חמורו" בכל אלה המקומות דרש במכלתא שבא מלת "או" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. והשתא כל אלה אתו לכאורה כר' יאשיה ולא כר' יונתן דהא כל אלה הם מאמרים תנאיים ולר' יונתן גם אם היה כתוב בוי"ו הייתי מפרש או זה או זה! ומה יעשה ר' יונתן בכל "או"ין אלה המיותרים לדידיה? וכן יקשה על מ"ש בחולין (דף פו:) על מה שכתוב "כי יצוד ציד חיה או עוף" לרבנן האי "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מנא ליה? וכולי וכל זה דלא כר' יונתן. ושוב ראיתי שבבבא קמא (דף נג) עמש"ש שמ"ש "ונפל שמה שור או חמור" לרבנן האי "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מנא ליה? הקשו התוס' דאתיא דלא כר' יונתן ובבבא מציעא משמע דהלכה כר' יונתן. עכ"ד. והלא תגדל המדורה בהרבות הלהב מכל המקומות שהזכרתי! ונראה כי ר' יונתן דייק בלשונו במה שאמר משמע שניהם יחדיו ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב "יחדיו". הרי יש ג' לשונות: מלת "יחדיו" מורה החיבור לבד. ומלת "או" מורה החלוקה לבד. והוי"ו מורה שתיהם, בין החיבור ובין החילוק. (ובזה חולק גם עם ר' יאשיה שלדעתו הוי"ו אינו מורה רק החיבור) ולכן לר' יונתן כשכתב וי"ו אנו מפרשים שתי המשמעות ר"ל ומקלל אביו ואמו מות יומת היינו בין שמקלל כל אחד בפני עצמו בין שמקלל שתיהם כאחד חייב מיתה. והשתא לר' יונתן לא יתכן שיכתב בוי"ו המחלקת רק במקום שהדין שוה בעושה כל אחד בפני עצמו ובעושה שניהם כאחד כמו במה שכתוב "ונשבר או נשבה או מת" שאין נפקא מינה לדינא בין אם נשבר לבדו או נשבר וגם מת. ולכן אמר בב"מ על מה שכתוב "או מת" לרבות שבויה, והא מבעיא ליה לחלק? הניחא לר' יונתן כי לר' יונתן אין צריך למלת "או" שיכול לכתוב בוי"ו המחלקת. אבל במקום שאין הדין שוה ויש הבדל בין כשעשה מחובר ובין כשעשה מחולק, צריך לכתוב מלת "או" גם לר' יונתן. למשל, אם יכתב "וכי יכה איש את עין עבדו ועין אמתו" נאמר שבהכה עין שניהם דינו שוה לאם הכה עין אחד מהם, שרק אחד מהם יוצא לחפשי. וכן אם יכתב "אם עבד יגח השור ואמה" "וכי יפתח..וכי יכרה בור" "ונפל..שור וחמור" "וכי יגנוב...שור ושה" "כי יבער שדה וכרם" נאמר שבעשה שניהם – שנגח עבד ואמה, פתח וכרה בור, גנב שור ושה, בער שדה וכרם דינו שוה כמו בעשה אחד מהם שאינו חייב אלא על אחת מהם. ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בבבא קמא שמישב קושיית התוס' הנ"ל גם כן בדרך זה שמ"ש ורבנן האי "או" מבעיא ליה לחלק אתיא גם כר' יונתן ודבר זה נלמד מתורתן של חכמי הש"ס ז"ל במנחות (דף צא.) שמקשה שם השתא דאמרת "או" לדרשה, "לפלא נדר או בנדבה" למה לי? לחלק. ומקשה לר' יונתן למה לי לחלק? ומשני דהוה אמינא כי מייתי נדר ונדבה ביחד סגי בנסכים דחד מינייהו. מבואר שגם לר' יונתן במקום שיש לטעות שהדין שוה כשעשה שניהם צריך מלת "או". ובזה גם הסוגיא דחולין (דף פו) אתיא שפיר כר' יונתן דגם שם צריך לכתוב "ציד חיה או עוף" בל נטעה דבשחט שניהם סגי בכיסוי דחד. וכן במ"ש בחולין (דף קלז) דצריך "אם שור אם שה" לחלק ניחא גם לר' יונתן דהוה אמינא דבשחט שור ושה אינו נותן רק מתנות דחד מינייהו. והגם שמה שדרש במכלתא על "באבן או באגרוף" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכן על "וכי יכה את עבדו או את אמתו בשבט" לא יכון כפי הכלל הזה ואתיא בהכרח כר' יאשיה, יש לומר שר' יונתן היה לו איזה דרוש על מלת "או" שבשני המקומות האלה. ועדיין יש להקשות לפי זה על מ"ש בחולין (דף עח) "שור ושה ובנו" הא גם לר' יונתן צריך לחלק דלא נימא דשחט שור ושה ובנו אינו חייב אלא אחת. וכן יש להקשות על מ"ש בשבועות (דף כז) גבי "להרע או להטיב" הניחא לר' יונתן דהא גם לר' יונתן צריך לחלק דלא נטעה שאם נשבע להרע ולהטיב ביחד אינו חייב אלא אחת. ובזבחים (דף קז) רבי עקיבא אומר "או זבח" לרבות את הזורק. ור' ישמעאל האי "או זבח" מאי עביד ליה? לחלק. ור' עקיבא לחלק מנא ליה? נפקא ליה מ"לא יביאנו" וזה כשיטת ר' יאשיה דהא שם מאמר תנאי והדין שוה אם מעלה עולה וזבח ביחד או כל אחד בפני עצמו. ואם כן לר' יונתן לא צריך "או" לחלק ודי לכתוב "עולה וזבח". וכבר התפלאו התוס' שם דסוגיא זו כאביי דסבירא ליה כר' יאשיה ולא כרבא אבל אני מתפלא הפלא ופלא. הלא המדברים שם הם רבי עקיבא ור' ישמעאל ודעת ר' עקיבא מבואר בספרא למעלה (פרק ט משנה ב) שדרש "אביו ואמו קלל" לדרשה שסבירא ליה כר' יונתן שלא בעי לחלק, וכמו שבארנו (סימן צח). ודעת ר' ישמעאל מבואר בבבא קמא (דף עא) דבי ר' ישמעאל תנא "וטבחו או מכרו" – "או" לרבות את השליח. וזה כר' יונתן שמלת "או" מיותר, דלר' יאשיה צריך לחלק. ואיך אמר בש"ס לר' ישמעאל ולר' עקיבא דברים כשיטת ר' יאשיה והם חולקים עליו?! ודע כי בכל מקום שנדע מן הענין שהוי"ו הוא וי"ו החילוק, גם ר' יאשיה מודה שאינו צריך מלת "או" ובא לדרשה, והוא במקום שבאו שני השמות ובא הפעל בלשון יחיד (לשיטת ר"י) כמ"ש בבבא קמא (דף נג) לר' יהודה לחלק מן "ונפל" משמע, ובחולין (דף פו) לחלק מן "דמו" משמע, ושם (דף עח:) לחלק מ"בנו" נפקא, ובזבחים (דף קז) לחלק מ"לא יביאנו" נפקא. ועיין מה שכתבנו בזה בפר' אחרי (סימן קיד). ובמנחות (דף צא) לר' יאשיה אין צריך קרא לחלק דהא כתיב "אם מן הבקר ואם מן הצאן". ובבבא מציעא (דף צד) אפילו תימא ר' יאשיה, הכא לא צריך קרא דמסברא נפקא. וכן בספרא במקומות הרבה שדרש מלת "או" מפני שנבין מן הענין שהוא מחולק . ופרשתי בכל מקום ובארתיו על פי כללים אלה שמלת "או" מיותר כמו שבארתי סדר ויקרא (סימן רצט וסימן שיב), סדר שמיני (סימן קיז) מ"ש "או בגד", תזריע (סימן כג) על "לבן או לבת", ושם (סימן לג) על "לזכר או לנקבה", ושם (סימן קיט) על "איש או אשה", ושם (סימן קכ) על "בראש או בזקן", ושם (סימן קמה) על "בקרחת או בגבחת", ועיין מה שבארנו שם. ובמה שאמרו בקדושין (דף ט) אר' יוחנן בעולת בעל וכולי אמר ליה ר' זירא כעורה זו ששנה רבי "ובעלה" וכולי פירש הריטב"א דר' יוחנן סבירא ליה כר' יאשיה ורבי סובר כר' יונתן. ועיין בספרי שופטים בפסוק "ובאת אל הכהנים ואל השופט". ומפני שרבים מהגאונים בשאלותיהם האריכו בענין זה לדינא בכמה דברים יצאתי לברר וללבן הדברים בשרשם, ואין כאן מקום להאריך יותר. נחזור לענין, ובארו בסנהדרין (דף פה:) שלר' יונתן מ"ש "אביו ואמו קלל" בא לרבות אף לאחר מיתה. ור' יאשיה למד לה מכפל "ומקלל אביו ואמו" בפר' משפטים, ור' יונתן סבירא ליה דמה שכפל "ומקלל אביו" בא לרבות אשה וטומטום ואנדרוגינו ולא מרבה לה מ"איש איש" כי סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם.