ושבה אל בית אביה כנעוריה: מלבד שהוא מיותר, יקשה שהיה לו לומר "ואכלה מלחם אביה" שכל המאמרים המסודרים יקדם הפעל אל השם. ומזה הוכיחו חז"ל שמה שכתוב "ושבה אל בית אביה" שייך אל תנאי המאמר, ו"מלחם אביה תאכל" היא תשובת התנאי ובזה יקדים לפעמים את השם אל הפעל – "מן הבהמה תקריבו", "זכר תמים יקריבנו", "סולת בשמן תעשה" ודומיהם. ופירשו שהתנה ב' דברים: (א) "ושבה אל בית אביה" שגדר פעל "שב" היא אם שב בענין שהיה בו תחלה, פרט לשומרת יבם שאינה שבה אל אביה כי זקוקה ליבמה. והגם שתלך לבית אביה לא תשוב להשאר שם כמ"ש "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ותלך תמר ותשב בית אביה", הרי אמר "ותלך", לא "ותשב". (ב) "כנעוריה" פרט למעוברת, כי א' מן ההבדלים שבין שם "נערה" לשם "אשה", ששם "נערה", הגם שכולל בתולה ובעולה, לא יכלול המעוברת בשום מקום. וביבמות (דף פז) ובנדה (דף מד) פירשו דאף על פי שמעט המעוברת צריך גם כן "וזרע אין לה" דיש לטעות דמעוברת גריעה יותר שהולד במיעיה ולכן פוסלה דמעיקרא גופא סריקא והשתא מליא, עיי"ש. והקשה והלא דין הוא שמעוברת לא תאכל דהא לענין יבום אין מועיל לה ולד שיש לה מן הבעל הראשון ובכל זאת מעוברת פטורה מיבום, כאן, אף שנשאת לאַחֵר הוולד מן הבעל הראשון הישראל פוסלה כל שכן שהעובר יפסול! ומשיב דשם העובר פוטר מיבום שכן גם אם מת הבן אחר כך היא פטורה כמ"ש בגמרא שם משום דרכיה דרכי נועם, וכיון שנפטרה מחליצה על ידי הבן פטורה לעולם אף שמת אחר כך. אבל בתרומה שאין כח לבן המת לפסול אותה הוא הדין שהעובר לא יפטור, לכן צריך קרא. וכל זה מובא בגמ' יבמות (שם).