ולאחותו וכולי לה יטמא: הנה מה שבא פה הכינוי כפולה "לאחותו..לה" היא זרות בלשון [כמו שכתב הרד"ק במכלול (דף כט)] ונדרש תמיד שבא לדייק מלת "לה" – "לה" דוקא. והוציאו חז"ל הדיוק הזה בג' אופנים: (א) שידע שמטמא "לה", וממעט הספק, כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שהיא ספק אחותו (ב) "לה" ולא לאחרים עמה (ג) "לה" ולא לחלק ממנה. וכל זה רצוף במלת "לה" כשבא בדיוק. ומה שכתב שאינו מטמא לאחרים עמה מפרש בנזיר (דף מב) דמיירי כשפירש מן המת דמוסיף טומאה בחבורין, עיי"ש. ומ"ש שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא הוא על עצם כשעורה גריס בגמ' נזיר (דף מג:) אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה רצונו לומר אם כבר נטמא לקבור את אביו וחסר ממנו עצם כשעורה, חוזר ומטמא לו וקוברה. ואף על גב שהיה חסר בעת הקבורה ברייתא זו ר' יהודה דסבירא ליה דמטמא לאביו אפילו הוא חסר, כן פירשו בגמ' שם. ומ"ש ר' יוסי אומר וכולי הרא"ש בהל' טומאה להרי"ף גריס ר' יהודה אומר וקאמר דכולה ר' יהודה הוא. שתחלה אמר דעל ידי חזרה חוזר ומטמא על עצם כשעורה אבל אינו מטמא עליו בתחלה בלא חזרה. ומ"ש מעשה דיוסף מובא במס' שמחות (פרק ה).