בזבחים (דף מה:) תני לוי מנין שאף בפסול זמן מדבר? ת"ל "ולא יחללו את שם קדשי" – בשני חלולים הכתוב מדבר, אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה. נראה פירושו כי יש הבדל לדעת חז"ל בפעלי הכפל בין כשבא הפעל בתשלומו למ"ד הפעל כפול, ובין כשלמ"ד הפעל נבלע בדגש. שכל מקום שבא בתשלומו מורה על ריבוי הפעולה וכבדותה כמו שדרשו צרת צרה מנין? ת"ל "לצרור" ולא "לצור" (יבמות דף ג ודף ח), "כרת"/"כריתות" (קדושין דף ה ובכמה מקומות), "שככה" – שתי שכיכות הללו למה? (מגילה טז), בלעם חגר ברגלו אחד "וילך שפי", שמשון בשתי רגליו "שפיפון" (סוטה דף י), "נדוד" – נדנוד אחר נדנוד (בר"ר פ' לט), "ויתמהמה" – תמהון אחר תמהון (שם פ' נ) ובסנהדרין (דף ??), "לא יחל" ולא יחלל. וכן ממה שכתב "ולא יחללו", בכפל למ"ד הפעל, מורה כמה חלולים [בזה מיושב מה שהקשו התוס' זבחים טו בד"ה אלא, דהא צריך חילול בלשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששמש. ולמה שכתבנו לא מלשון רבים למד, רק מכפל הלמ"ד]. אולם עדיין לא ידענו שהם פסול טומאה ונותר, דלמא טומאה ופסול אחר? על זה אמר בספרא פה (וכן צריך לגרוס) מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן חילול וכולי ר"ל אחר שמצאנו שכתוב בנותר "כי את קדש ה' חלל ונכרתה", גמרינן גז"ש שמה שכפל פה למ"ד הפעל לרבות עוד חילול, היא חילול דנותר. וממילא גמרינן מאהדדי שמה שכתוב פה "ולא יחללו", שכולל נותר וטומאה, על שניהם יש מיתה אחר שמצאנו מיתה בנותר מסתמא עונש שניהם שוה. וכן כמו שנותר אינו מרצה כמו שכתוב "לא ירצה", כן גם טמא ששמש אין הציץ מרצה. [ובזה מיושבים קושי' התוס' בזבחים דף מו ד"ה ה"ג, עיי"ש, כי באמת גם לוי על הגזירה שוה סמיך, רק ההכרח שהכריחו לדרוש הגזירה שוה הוא ממה שכתוב "לא יחללו" בכפל למ"ד הפעל שזה מורה שיש עוד חילול. וזה קרוב למה שכתבו התוס' בסנהדרין (דף פג ד"ה חילול דרבים)]