ושור ושה שרוע וקלוט: היה לו לומר "ושרוע וקלוט", למה הזכיר שנית שם "שור ושה" בחנם? פירשו חז"ל שבא כעין גזירה שוה לדמות הלשון ללשון "שור ושה אותו ואת בנו" וללמד שדיניהם שוה ששם למד בספרא (פרשה ח משנה ז) שקאי גם בקדשים ושהוא בלא ירצה כמו מחוסר זמן. ופה אמר גם בשרוע וקלוט "ולנדר לא ירצה" ולמד מלשון "שור ושה" השוה בשניהם שדין הפסולים שוה עם דין המום לעבור עליהם בכל אלה שעובר על בעל מום. ובחולין (דף ??) מקשה ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן? דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה וכולי. ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה דאמר קרא "מיום השמיני והלאה ירצה" מעיקרא לאו הבא מכלל עשה עשה. נראה לדעתי שהספרא לשיטתו שסתמא כר' יהודה שסבירא ליה שלוקין על לאו הניתק לעשה היכא שכתוב "לאמר" כמו שיתבאר (בסימן שאחרי זה) ולדידיה כיון שאמר "מיום השמיני והלאה ירצה" ולא קודם, הוה לאו והוא הדין "לאותו ואת בנו" שנלמד ממחוסר זמן. וז"ש מנין לכל הפסולים שהן בלא ירצה?. ור' זירא השיב לדידן דלא קיימא לן כר' יהודה וסבירא לן דבכל מקום לאו הבא מכלל עשה עשה וליתא לברייתא זאת בין במחוסר זמן בין בכל הפסולים. ולזה כיון הרמב"ם (בפרק ג מהל' אסורי מזבח הלכה ז) שכתב ויראה לי שאף על פי שאין כל הפסולים אלו ראוים לקרבן, אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן. שכתב "ויראה לי" מפני שיש פי' אחרים בדברי ר' זירא. ולפי' רש"י ותוס' על כל פנים לא אמר זה רק גבי מחוסר זמן אבל לפירוש שפירשתי נדחה ברייתא זו לגמרי לר' זירא שהיא כר' יהודה ושלא כהלכתא. ובזה מיושב כל מש שקיהו בזה הכסף משנה והלחם משנה ויתר מפרשים. ועיין בתוספתא (פרק ד דמכות) ששם אמר שבכל הפסולים עובר משום שמות אלה וצריך לומר דאתיא כר' יהודה או שעובר בעשה. ולכן כתב הרמב"ם "יראה לי".