תמים יהיה: הוא מצות עשה. ו"כל מום לא יהיה בו" הוא מצות לא תעשה. ופירשו חז"ל שהוא מצות עשה ולא תעשה על שישאר תמים אחר ההקדש כי יש פעלים רבים המשמשים על התחלת הפעולה ועל המשכתה כמו "קם" "עמד" "שכב" "חיה" "היה". ופה אין לפרש "לא יהיה בו" על המציאות, שלא ימצא בו מום, שכבר אמר "כל אשר בו מום לא תקריבו" שהוא על ההקדש (כנ"ל סימן קח). וע"כ פירשוהו על ההתהות והתחדשות המום אחר ההקדש כמו "ויהי אור" "יהי רקיע" "כי הוא אמר ויהי" שפירושו שנתהוה. [וא"צ למה שאמרו המפרשים שמפרשים "יהיה" פעל יוצא, שלא מצאנו פעל יוצא משורש "היה" בשום מקום]. ובכל זאת אי אפשר לפרש שמזהיר גם אם קרה המום מעצמו כמו נפל ונשבר שעל זה היה לו לומר "כל מום לא ימצא בו", שלשון זה מיוחד על דבר הבלתי תלוי בבחירת האדם – "שאור לא ימצא בבתיכם", "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" – להזהיר בית דין על כך (ספרי שופטים קעא). ועל המציאה בבחירה אמר "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני". וז"ש נפל מן הגג וכולי ת"ל "לא יהיה בו" – אל תתן בו מום. ודעת ר' מאיר במנחות (דף נו) ובכורות (דף לג:) שאסור להטיל מום אף בבעלי מום דסבירא ליה שמה שכתוב "כל מום לא יהיה" מלת "כל" מורה על כללות המומים שבפ' שמוזהר על כולם, שאם הטיל בו כל המומים עובר על כל אחד ואחד. ולכן סבירא ליה שלא יקיז במקום שעושה בו מום, אף שימות, אסור לעשות בו מום. וכן דעת ר' יהודה והחמיר יותר אף במקום שאין עושה מום משום גזירה דלמא יעשה במקום שעושה מום כמ"ש בפסחים (דף יא:). וחכמים סבירא להו שרק בתמים מוזהר כמ"ש "תמים יהיה לרצון" ואז "כל מום יהיה בו", לא בבעלי מום. ומה שכתוב "כל מום" רצונו לומר כל אופן הגורם למום שאסור לגרום בו מום. ולכן הקילו שיקיז כיון שבלא זה ימות. וכולהו סבירא להו דבר שאינו מתכוין אסור, ולכן לא ישחט עליו. ור' שמעון סבירא ליה דבר שאינו מתכוין מותר.