והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: הנה בחשבון זה יצויר דרכים הרבה, כגון אם הלוקח מכר לאחר, ויצויר שמכר בזול או ביוקר, ואיך יחשב וינכה? וחז"ל למדו "גאולתו" "גאולתו" מעבד עברי שהחשבון יהיה תמיד לטובת המוכר כמו ששם יהיה תמיד לטובת העבד. ולשון "לאיש אשר מכר לו" סובל שני פירושים: (א) ללוקח הראשון, וזה מדויק מלשון "אשר מכר לו". (ב) במה שהוסיף מלת "לאיש" יש לפרש גם כן לאיש שמכר לו הלוקח, והוא הלוקח השני. ולמדנו שיחשב המוכר תמיד לתועלתו וידו על העליונה. ור' דוסתאי חקר על ציור אחר, שיצויר שהשדה השביחה בינתים, גם יצויר שהכסיפה, ויפול השאלה איך יהיה העודף? ומשיב כיון שכתב סתם "את העודף" ולא באר, אם עודף הכסף שקבל, אם עודף שיוי הקרקע, כי פתח "וחשב שני ממכרו" ואם כן העודף היא מחשבון סתום, כי אינו משיב עודף השנים כמ"ש (בסימן מה), ולמדנו שיהיה יד המוכר על העליונה לחשב, אם עודף של ממון, אם עודף שיווי הקרקע, לפי מה שיהיה לתועלתו. וכל זה מובא בערכין (דף ל). ואמר דנפקא מינה בין רבי ור' דוסתאי דאייקר וזל ואייקר. לרבי דאמר "לאיש אשר בתוכה" אינו נותן אלא מה שנתן שני. ולר' דוסתאי הלא בין אם נלך אחר עודף ממון או קרקע הלא קבל מאתים והיא שוה מאתים.