וישבתם על הארץ לבטח: ה"ישיבה" היא הפך הגלות מן הארץ. וה"בטחון" הוא הפך הפחד. וכפל זה שנית "וישבתם לבטח עליה". תחלה אמר שעל ידי שישמרו מצות שמיטין לא יגלו מן הארץ, כי בעון שמיטין גלות בא לעולם כמ"ש בשבת (דף כט), ועל כן הקדים "וישבתם על הארץ" קודם "לבטח" כי הוא העיקר בכוונת האומר. ומוסיף שתתן הארץ פריה ולא יהיה רעב ועל ידי כן ישבו לבטח ולא יפחדו מחסרון לחם. ועל זה הקדים "וישבתם לבטח" קודם "עליה" (שמציין שלא יגלו), כי זה העיקר בכוונה, ומדבר בפחד רעב. ואמר ולא מפוזרים ולא מפוחדים כי רעב בעיר פזר רגליך. ומה שכתוב "ואכלתם לשובע" פירש ר' יהודה אוכל הרבה. והקרבן אהרן נדחק בפירושו. אמנם ראיתי בפסיקתא זוטרתא כתוב אוכל קימעא ושבע, וכן היה בגירסת רש"י בפירושו. וכן במ"ש (כו ה) "ואכלתם לחמכם לשובע" פירשו בספרא אוכל קמעה והוא מתברך במיעיו כמ"ש (שמות כג, כה) "וברך את לחמך" וסתמא ר' יהודה. וכן נראה לגרוס בכאן. ורבן שמעון בן גמליאל סובר שמה שכתוב "וברך את לחמך" היינו שלא יזיק לו המאכל כמ"ש "והסירותי מחלה...", וכמ"ש בב"ק (דף צב:). ופירושו ולא ניסי מלשון אסטניס וכמו שאמרו בגמ' שם פ"ג חלאים יש במרה כמנין מחל"ה שלא יזיק לו איסטניתו. ומ"ש שלא יהיה דבר חסר היינו שיהא בריא אולם אוכל כל מיני מאכלים ובא לשון "שביעה" על שלא חסר לנפשו מכל אשר יתאוה. ומ"ש אף היא אינה סימן ברכה כי סבירא ליה שהברכה במאכל הוא אם אוכל כפי הטבע, לא בנס, כמ"ש תמיד "ואכלתם אכל ושבוע", וכדומה. והנה יקשה לדעת ר' יהודה מה שכתוב "וכי תאמרו מה נאכל..וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלש השנים", למה לי ברכה זאת? הלא אוכל קמעה ומתברך במיעיו, ויספיק תבואת שנה אחת לג' שנים. אולם לר' יהודה זה ביאור הכתובים, כי באמת יש שני מיני ברכות: (א) ברכה בפירות ששנה אחת תעשה תבואת שלש שנים (ב) ברכה במעיים שתספיק תבואת שנה אחת לג' שנים. והנה הברכה הראשונה קרובה אל הטבע שיש שנה מבורכת מוצאת כפי ג' שנים. אבל הברכה השניה היא נס. וידוע שהנס לא יעשה רק לצדיקים גמורים הראוים לזה. וכבר אמרו חז"ל דכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ואיש כזה בודאי אינו ראוי לנס. וזה מבואר שברכה השניה שאוכל קמעה ומתברך במעיו טובה יותר כי הראשון צריך לשמור תבואותיו וי?? מאויבים ושוללים והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון. אבל זה השני שהיא ברכה נסתרת הוא יושב לבטח בלתי מתירא. וזה פירוש הכתובים: תחלה הבטיחם בברכה נסיית וז"ש "ונתנה הארץ פריה" רוצה לומר, רק פרי הרגיל, ובכל זאת תמצאו די שפק, "ואכלתם לשבע", אוכל קמעה ומתברך במיעיו ויספיק לשלש השנים. ובזה הרויחו כי "וישבתם לבטח בארצכם", כי לא יהיה עליכם קנאת אויבים ושוללים ולא תצטרכו לשמר רוב התבואות. אולם ברכה זו אי אפשר רק אם הם צדיקים ובוטחים בה' אבל אם תאמרו "מה נאכל בשנה השביעית וכולי", וכל מי שיש לו מה לאכל היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה ובלתי ראוי לנס, ואז אי אפשר שתתנהגו בדרך הברכה הנסיית ואז וצויתי את ברכה הטבעיית שתעשה את התבואה לשלש השנים, שברכה זו בלתי משובחת כברכה הראשונה כי בעליה אינו יושב כל כך לבטח.