תהיה כל תבואתה: זה מיותר שהיה יכול לכללה עם הקודם – "לך ולעבדך ולבהמתך". ומזה הוכיח הדלקת הנר וצביעה. ובאמת בירושלמי (פרק ח דשביעית) מביא עוד דרוש – "לכם" כל שהוא צורך לכם. ותני עלה כגון אכילה וכולי וצביעה .ושם אמר דמזה מוכח דצבועין לאדם חל עליהם קדושת שביעית. ר' יוסי בן ר' לא שמע לה מן הדא "תהיה" – אף להדלקת הנר ולצבוע [ר"ל הרי שחל עליהם קדושת שביעית]. א"ר מנא תפתר באוכלי בהמה לאדם ולית את שמעת מיניה כלום. ולפי זה מדרוש "תהיה" למד אוכלי בהמה לאדם ומדרוש "לכם" למד אוכלי אדם לאדם. וקיימא לן דאין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאוכלי בהמה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ה ה"ט) והיא מבואר בירושלמי. ולכן הוכרח הפסוק לגזור המאמר לשנים על ידי מלת "תהיה" כי לאדם יהיו "לכם" גם לצביעה והדלקה אבל לבהמה ולחיה גם אוכלי בהמה יהיו רק לאכול, לא לצביעה. ומזה בעצמו מוכח שלאדם מותר גם צביעה.
תהיה כל תבואתה: כבר בארנו (בסימן ה) ששם "תבואה" לא בא רק על הנגמר והוא משנגמר שליש, כמו שהוא לענין מעשר. אמנם מ"ש לענין שביעית שני זמנים – אחד בבית ואחד בשדה, למד לה בירושלמי ממה דכתיב שנית "מן השדה תאכלו את תבואתה" וצריך לומר שגם הספרא סמך על זה כי מש"ש כלה לחיה מן השדה כבר נלמד ממ"ש "ולבהמתך ולחיה". וכל פסקא זאת מובאת בשביעית (פרק ד מ). ובמ"ש וכן כיוצא מחולקים הר"ש והרמב"ם אם קאי למטה, על חיוב המעשר, או למעלה – שמכולם אוכל אכילת ארעי קודם. ואכמ"ל. והקרבן אהרן הרכיב פירוש הר"ש בפירוש הרמב"ם, עיין עליהם ותראה. ובמ"ש הכניסו שליש עיין הגהות הראב"ד מה שכתב בזה.
לאכל: ממעט זילוף ומלוגמא, ודרוש זה תמוה מאד, הא פה מדבר מאוכלי בהמה ואוכלי בהמה עושין מהם מלוגמא כמ"ש במשנה (ריש פרק ח דשביעית). ובאמת בסוכה (דף מ) ובבא קמא (דף קב) גרס בברייתא זאת "לאכלה" ולא למלוגמא וכן כתב הרמב"ם (פרק ? הלכה יב) אבל אין כן סדר הספרא שדרש "לאכלה" ולא למנחות, ומלוגמא דרש מן "לאכל". ועוד שהרמב"ם (שם הלכה יד) דייק "לכם לאכלה" המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא למלוגמא (לאפוקי המיוחד לבהמה) ואיך דרש פה מן "לאכל"? וראיתי ביורשלמי (רפ"ח דשביעית) ר' בון בר"ח בעי קומי ר"ז אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה. מה חמית מימר אדם אין עושין מהם מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהם מלוגמא? א"ל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מיעט. מה מיעט? אוכלי אדם אין עושין מהם מלוגמא. ומיעט אוכלי בהמה? (פירוש: נמעט גם אוכלי בהמה!?) א"ר בון בר' חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש. (ר"ל וכבר דרש מן "לכם לאכלה" רק לכם אסור במלוגמא, לא אוכלי בהמה). מכל זה מבואר בעליל שהספרא הזה אין מקומו פה אם לא שנדחק שבא למעט שלא לעשות מאוכלי בהמה מלוגמא לבהמה... וצריך עיון.
וספרת לך: היא הספירה בבית דין לכן אמר בלשון יחיד. וכן על מה שכתוב בפר' ראה "שבעה שבועות תספר לך" פירשו בספרי בבית דין. ועל מה שכתוב בפר' אמור "וספרתם לכם" פירשוהו בספרא כל אחד ואחד. ומ"ש "שבע שבתות שנים" פירושו שבע שנים של שמיטה, כי "שבע שבתות" סתם פירושו ימי שבת בראשית והם שבעה שבועות. והיה מקום לטעות שיספור ז' שנים זו אחרי זו בקדושת שמיטה ויעשה יובל. לכן פירש "שבע שנים שבע פעמים" ר"ל שבע פעמים שבע שנים. ובכל זאת צריך לומר גם כן "שבע שבתות שנים" לבל יתחיל לספור שבעה שבעה מאמצע ימי השמיטה כגון משנה ג' של שמיטה עד שנה ג, וכן תמיד. וז"ש הא עד שיאמרו שני כתובים וכולי.
והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה: זה מיותר, הלא החשבון ידוע. ופירשוהו שבא ללמד איכות הספירה שיספרו בכל שנה מימי השמיטה למנין השמיטה וגם שיספרו למנין היובל כמו היום שנה שלישית לשמיטה הרביעית הוא שנת כ"ד ליובל. ולכן אמר שיספור ז' שבתות שנים שהיא המספר לשמיטה ומפרש שגם יהיו "ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" שהיא המספר ליובל. אולם על זה היה לו לומר בלשון שאמר גבי ספירת העומר שאמר "וספרתם שבע שבתות..תספרו חמשים יום" והוציא רבא מזה דבעי למימני יומי ובעי למימני שבועי. וכן היה לו לומר "וספרת..שבע פעמים תשע וארבעים שנה" ולמה האריך בלשונו? לכן דרשו מזה שחלקם הכתוב לשני מספרים ללמד שיספור אחד בלא השני, שמיטה בלא יובל ויובל בלא שמיטה [כגון שחטאו ולא עשו שמיטה, כן פירשו התוס' בערכין (דף לב)] ולכן חלקם – "וספרת שבע שבתות שנים", היא ספירת השמיטות. "והיו לך תשע וארבעים שנה", היא ספירת היובל. זה דעת ר' יהודה. ודעת חכמים שהגם שזה מבואר שספירת השמיטות אין תלוים ביובל אבל היובל תלוי בשמיטות דהא אמר "והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" היינו דוקא אם מנה שמיטות.
פסקא זו כבר הובאה ביותר ביאור בפ' אמור (סימן קעח) ושם פירשנוה היטב, קחיה משם ואין לכפול הדברים.
בעשור לחדש ביום הכפורים: "ביום הכפורים" מיותר אחר שאמר "בעשור לחדש" ודרש "ביום" בא למעט הלילה כמ"ש בפר' צו (סימן מ). אולם לזה היה די לומר "ביום עשור לחדש", לכן פירשו שהוסיף "ביום הכפורים" ללמד אפילו חל בשבת אחר שתלה הדבר ביום הכפורים דוקא. ומה שכפל ואמר "בעשור לחדש" בא למעט תרועת ראש השנה שאין דוחה שבת אלא בבית דין. וכפי מ"ש בגמ' (ראש השנה דף ?) כל זה אסמכתא דמה שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת היא תקנת חכמים, עיי"ש.
וקדשתם את שנת החמשים שנה: מלת "שנה" מיותר. ודרש שבא ללמד שהגם שלענין קריאת דרוד לעבדים ולשדות תלוי ביום הכפורים, בכל זאת, קדושת היובל מתחלת בראש השנה לענין כל דבר. ולכן כפל שם "שנת" ללמד שדינו ככל דבר שנאמר בו "שנה" שמתחיל מראש השנה. ומשמע שר' יוחנן בן ברוקה סובר דתקיעת שופר מעכב למצות יובל כר' יוסי לקמן או כרבנן ולכן אין הולכים לבתיהם שמא לא יתקעו, וכן משמע בראש השנה (דף ח) שאמר לר' יוחנן בן ברוקה דיובלות תלוי במעשה התקיעה. וזה מובא בראש השנה (דף ח:) ובערכין (דף כח:), עיי"ש.