לכם לאכלה לך ולעבדך: בפר' משפטים אמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" משמע רק עניים, וכאן אומר "לך ולעבדך" היינו בעל הבית. ומחלק ר' יהודה בין קודם הביעור שבזה מדבר פה – אז כולם אוכלים. ושם מדבר אחר הביעור – אז לא יאכלו אלא עניים. ופה אמר "ולבהמתך ולחיה.." ושם אמר "ויתרם תאכל חית השדה" והיא לר' יהודה כי פה מדבר קודם שכלה לחיה מן השדה כמו שכתוב "ולבהמתך ולחיה" ושם מדבר כשכלה לחיה מן השדה שאז כלה לבהמתך מן הבית (כמ"ש בפסחים נב , תענית ו , נדה נא) ולכן רק "ואכלו אביוני עמך" ורק "חית השדה". ודעת ר' יוסי דאחד עניים ואחד עשירים אוכלים. כן גרס בספרא והיא מוסכמת עם דעת רש"י והרמב"ן והתוס' והסמ"ג והר"ש שסבירא להו דענין הביעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם ויכול הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם אחר כך, כמ"ש בתוספתא וכמו שהאריך בזה הרמב"ן פה בדברי טעם [דלא כהרמב"ם שגרס (במשנה ח פרק ט דשביעית) בדברי ר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים וסבירא ליה שאחר הביעור צריך לאבדם כמו שכתב בפירושו (משנה ב פרק ט ומשנה ג פרק ה, ובהלכות שמיטה ויובל פרק ז, וכן היא שיטת הראב"ד] ומצאתי במכלתא (פר' משפטים) וז"ל כתוב אחד אומר "ואכלו אביוני עמך" וכתוב אחד אומר "לך ולעבדך ולאמתך". כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כשהפירות מרובין הכל אוכלים, כשהפירות מועטים – לך ולעבדך ולאמתך. ר' יהודה בן בתירא אומר עד שלא הגיע שעת הביעור היו הכל מבערים (צ"ל אוכלים) אותם, עניים ועשירים. הגיע שעת הביעור מבערים (צ"ל אוכלים) אותה עניים, ולא עשירים, עכ"ל. הנה דעת ר' יהודה בן בתירה כדעת ר' יהודה ודעת ת"ק כר' יוסי ומפרש שבזמן שהפירות מועטים אוכל הבעל הבית לבדו כי אף על פי שחייב להפקירן חוזר וזוכה בהם תיכף ומכניסן לביתו כמ"ש בתוספתא ויוכל להפקירם בפני ג' אוהביו או בשעה שתכלה רגל מן השוק באופן שאוכל מהם הוא לבדו. וזה מבואר כדעת הרבמ"ן ודעימיה.