אם בחקתי תלכו וכולי: כבר בארנו (באילת השחר כלל תקיג) שהחוקים יבואו פעמים על המצות שאין בהם טעם – ואז באו מגבילים כנגד משפטים שהם המצות הנימוסיות שטעמם גלוי ומושכל. אולם חז"ל פירשו פעמים רבות שם "חוקים" על לימוד התורה ומציין בזה המדרשות, שהם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים וחוקי הלשון ועל ידי המדות שהתורה נדרשת בהם שהם חוקים קבועים כחוקת שמים וארץ אשר חקק ה' בעולמו. ואחר שפה אמר "ואת מצותי תשמרו" אי אפשר לפרש "חוקים" על מצות שאין להם טעם כי בשם "מצות" נכללו החוקים גם כן, שכולם "מצות ה' ", והיה לו לומר "..בחקתי ואת משפטי". ומוכרח שמה שכתב "אם בחקתי תלכו" רצונו לומר חוקי וכללי התורה, רוצה לומר שתהיה יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת; ולהוציא על ידי הכללים החוקים האלה הלכות התורה ותורה שבעל פה, שזה לא יושג רק בעמל גדול וביגיעה. וכן במה שכתב אחר כך "אם לא תשמעו..ולא תעשו.." מוכרח לפרש השמיעה על הבנת התורה, שאי לאו כן הענין כפול. ועל זה מביא כמה דוגמאות. למשל, פעל "זכר" יש לפרשו על הזכירה בפה ועל הזכירה בלב. וכשכפל ואמר 'זכר..ושמר', 'זכר אל תשכח' – בהכרח נפרש "זכור" על זכירה בפה שלא יהיו הדברים מיותרים. ומזה מוציא החיוב לזכר שבת ומעשה עגל ומרים ועמלק בפה. עיין מה שכתבנו בזה בחבורי ארצות החיים סימן אלף. עוד דוגמא ממה שכתב "ונתתי את עריכם חרבה" – החורבה יפול בין על החרב קצת ונרדף עם "שממון", בין על החרב בהחלט. וכשאמר "חרבה...והשימותי" נוציא שפירושו חרב לגמרי. וכן פעל "שממון" יהיה לפעמים ביחוס כמו במקדש כששמם מהקרבנות. אבל כשאמר "ולא אריח בריח נחוחכם" מבואר שמה שכתב "והשימותי את מקדשכם" הוא השממון מעולי רגל. (משנה ה): ומבואר ממה שכתב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" שהסדר הוא להקדים התלמוד למעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה. ובכל זאת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והלימוד הוא רק הכנה אל המעשה. והלמד שלא לעשות לא השלים התכלית, וכמ"ש בברכות (דף יז).