ואם בבהמה הטמאה: אין המקרא הזה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור "בהמה טמאה ופדה בערכך"; וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ולא להקדש. אלא הכתוב מוסב על ההקדש שהכתוב שלמעלה דבר מפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, לשון רש"י. וכן אמר בספרא למעלה כמ"ש (בסימן ??). [והמבאר רצה להתחכם שמוסב על פדיון פטר חמור והיינו אם הקדיש החמור לבדק הבית, שהרי גוף החמור שלו ואין לכהן עליו אלא שה. והוא טעות גדול שהרי ר' יהודה סתמא דספרא סובר בבכורות (דף ח) דפטר חמור אסור בהנאה מחיים ואמר בקדושין (דף נז:) דאם קדש בו אשה אינה מקודשת.] והספרא פה מדייק מה שכתוב "ופדה בערכך", שהיה לו לומר "וגאל", כי גאולת הבעלים יפול עליו שם "גאולה" (כמ"ש למעלה סימן צט), שזה ההבדל בין "גאולה" ובין "פדיון". וכמו שאמר בסוף "ואם לא יגאל" – על ידי הבעלים, "ונמכר" – לאחרים. וז"ש "ופדה" מה תלמוד לומר? ומשיב לפי שיש לטעות ממה שכתוב "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" שיהיה דוקא בכסף. ואף שכבר למדנו בבכור שפודין בשוה כסף ממה שכתוב "ופדויו מבן חדש תפדה" (כנ"ל סימן קה), נבדיל בין בכור שכתוב בו לשון "פדיון" (כי אינו גאולו לעצמו רק פודהו למצותו לצורך הבכור, עיין מה שכתבנו בפירשנו ישעיה סימן לה) ובין הענינים דפה שכתוב בהם לשון "גאולה". לכן תפס גם כאן לשון "פדיון". ומ"ש "ויסף חמישתו" שיהא הוא וחומשו חמשה, התבאר (ויקרא סימן שנד).