כמה (אשר) לא תשעה ממני, שאם כדעת אליפז שהיסורים של איוב הם השגחיים וה' סופר כמותם ואיכותם ומשגיח בכל רגע שלא ימות מתוך גודל המכאוב, איך יצוייר שהגבוה מעל גבוהים ישגיח השגחה כזאת על האדם הזה אשר כאין נחשב לפני רוממתו, ושיעור הכתוב איך לרגעים כמה (זה השיעור אשר) לא תשעה ממני תבחננו, כי הלא לא תרפני אף עד בלעי רוקי, עד שצריך אתה לבחון עניני בכל רגע, ואיך אפשר זה שתתמיד השגחתך כמה זה השיעור, והנה שמירה מופלגת כזאת לא תצויר רק באחת משתי פנים, או על צד הנקמה הגדולה, כמו שהמלך רוצה להנקם ממנו נקמה מופלגת ומצוה ליסרו בכל יום ביסורים קשים ומשונים וממנה עליו רופאים גדולים שירפאוהו תמיד וישגיחו שישאר בחיים זמן רב כדי שיוכל להנקם ממנו זמן רב. או שיהיה על צד ההטבה המופלגת, ששמרו בחיים כדי להטיב לו באחריתו, ולעומת זה טוען, שא"א שתהיה השמירה הזאת על צד הנקמה, כי לא יצוייר נקמה כזאת רק מאדם לאדם, אם עשה לו רעה ורוצה להשיב לו כרעתו, אבל לא אצל ה' שלא יצוייר שהאדם יעשה לו רעה, ועז"א. How can it be imagined, he asks, that the Most High is concerned with such trivial matters as an individual person's afflictions? Such an obsessive interest can only be explained in one of two ways. Either as being a frightful vendetta or the result of an overwhelming concern for man's welfare. The notion that God is taking revenge on man in untenable, for there is nothing a person can do to God for which He would seek vengeance. On the other hand, neither does the condition of man suggest that God has such an overwhelming concern for the welfare of His handiwork.