אחרי ההוצעה הזאת השיב המתוכח פניו אל איוב לברר כי כן קרהו, ושזה עצמו היה סבת יסוריו שהיה ענין נסיון, והראה לו שהצדק עם ה' בזה כי באמת לא עמד בנסיון, כי ע"י נסיון היסורים נתברר שלא היה תמים ועובד מאהבה, עז"א ואף, ר"ל אף לך קרה כן, כי גם אם הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה, שע"י שהיה לך כל טוב וע"י שהיה לך רוחב, זה ציור על רוב הרחבה שהוא הפך הצרה, והרוחב הזה לא היה מוצק תחתיו, כי לפעמים יש לאדם רוחב שתחתיו יש מוצק וצוקה, דהיינו שיהיה לו עושר וכל טוב בחיצוניותיו אבל בלבו י"ל צוקה פנימית ולבו מלא עצב, (שזה ההבדל בין צרה וצוקה, שהצרה היא הצרה החיצונית שהפוכה היא הרוחב, והצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, ולפעמים י"ל להאדם רוחב חיצוני, שביתו מלא טוב, אבל תחת הרוחב נמצא צוקה פנימית, שרוחו הפנימי מלא עצב ויגון והשקט לא יוכל), ואתה היה לך כל טוב ועושר ורוחב חיצוני וגם לבך היה מלא שמחה ושלוה פנימית, ונחת שלחנך היה מלא דשן שזה ציור על רוב הטובה, ודבר זה מה שהיה לך רחב בלא צוקה ושלחן מלא דשן זה הסית אותך מפי צר, ר"ל שעי"ז היית ירא אלהים וסר מרע, ולא היה פתחון פה להצר והשטן לקטרג עליך על רוע מעשיך, כי לא נמצא עולתה בך: Turning to Job, Elihu now reveals the truth, that which we the readers have known from the beginning. That it was a trial and though Job had appeared virtuous when blessed with prosperity, he had failed the test of suffering. Whereas he had blithely accepted God’s bounty without raising questions about the workings of Providence, the moment his prosperity ceased he began questioning the very fundamentals of faith. In retrospect, this placed the sincerity of his virtue when he had prospered in doubt: Satan had been proved right. God had permitted the trial to test Job, to temper him and to teach him the vanity of earthly happenings. As events proved, He was justified in doing so.