ד"ה אמר קרא וכו' דמשמע בפ"ב דזבחים דחוקה לא הויא עיכובא ממשמעותו אלא מגזרה שוה וכו'. הלשון הוא מגומגם ור"ל דשם משמע דממשמעותא רחוקה לא ילפינן עיכובא מדהצריך שם למילף מג"ש דלא רחץ ידים חילל:
ד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' וא"ת קינים גופייהו מנא לן וכו'. נ"ל דלאו אתחלת דברי התנא דקאמר והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' מקשו התוס' משום דהא נמי איכא לתרץ כמו שתירצו התוס' לעיל ק"ו דהכא דהוה כמו במה מצינו או דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר אלא אמסקנא דמלתא מקשו דמסיק ת"ל ועשהו הטאת הגורל עושהו חטאת וכו' א"כ נימא ק"ו איפכא ונילף דבקיני' גופייהו קידש הגורל ק"ו מחטאת דיום כפורים:
ד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' והשתא פריך וכו' אמאי אצטריך בזאת דלא כתיב חוקה בדברים הנעשים בחוץ וכו' אלא ודאי אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ואפי' כתיב נמי חוקה בדברים הנעשים בחוץ הוה דרשינן ק"ו כצ"ל. ור"ל דשם בפ' טרף בקלפי יליף מקרא בזאת דלא קאי חוקה אלא אדברים הנעשים בפנים:
ד"ה זאת ללוים וכו' אבל התם אי למעוטי זב קא אתי ה"ל למכתב זאת היא טומאת הזב וכו' כצ"ל: