בפסוק וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כו' וצויתי את ברכתי וכו'. וי"ל למה כתיב וכי תאמרו, הוה לית למימר סתם וצויתי את ברכתי? וי"ל כי ידוע ע"י שישראל עוסקים בתורה ובמצות ית' הם ממשיכים שפע בכל העולמות, ויש עוד דבר אחד שישראל יכולים להמשיך והוא ע"י אמונה כמשרז"ל בזכות האמונה יצאו ישראל ממצרים, וגבי אברהם כתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה שמתחלה לא האמין כ"כ שאמר אנכי הולך ערירי אח"כ האמין אמונה שלימה, ואי' בזוהר איהו אמת ואיהי אמונה, וצ"ל טעם לזה למה נק' כך ולמה ע"י אמונה יכולים לגרום שפע גדול, וי"ל עפ"י שאי' בזוהר שערי דרישא רכיכין ושערי דדיקנא הן קשין שהוא לאכפאי דינין פי' כי הש"י קידש כל השביעיות כמו שבת ושמיטה וכן בי"ג תקונא דיקנא קידש תיקון הז' שהוא ואמת ובו תלי' ובו נכללין הו' תיקונים עילאין ושם עיקר הכפאות הדינין כי המדה הנ"ל נק' אנפהא דמלכא נהירין פ' למשל כאשר המלך נהירין אנפהא ושמח וטוב לב והרחמים גוברים אף אם בעת השמחה בא לפניו מי שנתחייב מיתה למלך אך מחמת גודל השמחה והרחמים גדלה הרחמניות ולית דין כלל תמן ולכ נק' אנפהא נהירין והוא עיקר כפיית הדינין וכל השמחה גרם בבוא בן מלך לפני המלך מגודל התענוג ושעשוע נולד לו שמחה יתרה והם ישראל ע"ש בני בכורי ישראל ישראל אשר בך אתפאר והוא מדת יעקב כמ"ש תתן אמת ליעקב ונמצא שקב"ה מתענג במדת אמת שהוא אנפהא נהירין הכל בשיבל ביאת יעקב לפניו שהוא הבן החביב ולכך נק' מדת יעקב נחלה בלי מצרים פי' שאין שם בחי' דין כלל כי כל בחי' דין נק' מצר שהוא מגביל הדבר ומצמצמו אבל כאשר אנפהא דמלכא נהירין אין שם דין ונק' בלי מצרים והנה כתי' או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי ודרשו חז"ל על התורה ויש לומר שג"כ מורה על ת"ד הנ"ל שהם נק' מעוזי ע"ש שהן קשיין לאכפאה דינין וזהו שאמר בזוהר האי מאן דחזי בחלמא דאחיד בדיקנא כו' מפני שהוא אחיד במדות ת"ד שהם כפיין דינא אחזון לי' שלמא ר"ל הראו לו מן השמים שלום פי' שהוא הכפאת הדינין מפני גודל היחוד שגרם מכח המדות הנ"ל הכלל העולה עיקר הכפאת הדינין הוא תיקון ואמת כנ"ל רק מי יכול לגרום כל הנ"ל ע"י תיקון הנ"ל מי שהוא מאמין באמונה שלימה בשי"ת מפני שיודע האמת שמכה"כ והמשכות שפע ית' בכ"מ נמצא שמדות האמונה נתלבש בתוכו מדת האמת וגורם פעולתו נמצא האמונה נעשה כלי קיבול למדת אמת וזהו ו"ק וז"ש איהו אמת ואיהי אמונה והוא נק' ז' שהוא תיקון ה"ו כידוע ושניהם שוים במדתם ואז הוא יחוד גמור וזהו מי שיש לו אמונה בשלימות כנ"ל אך גם מי שאינו כ"כ שלם באמונה רק שהוא רגיל לתקן מדת האמונה הנ"ל כמו בשמירת שבת ושביעית יכול הוא ג"כ להמשיך מדת אמת אל אמונה וזהו וכי תאמרו אצל פ' שביעית ר"ל אפי' שלא תהי' במדת אמונה שלימה ובטחון שהרי תאמרו מה נאכל עכ"ז בהיותכם משמרים שביעית שהוא מדת האמונה תוכל לגרום שפע וזהו וצויתי את ברכי אך מפני שאינו אמונה אמיתת אצטרך לצוות את ברכתי כ"י ולא מאלי' משא"כ אם תהיו מאמינים בשלימות יבא השפע מאלי' ושמעתי שזה ג"כ כוונת אמן שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י ע"ד שאמרז"ל משל לגולריין המתגרין במלחמה וגבורים נוצחים כי העונה אמן על הברכה הוא גמר קיום הברכה וסוף הניצוח שזה המברך כוונתו להשפיע שפע עליון בעולם התחתון וזה העונה אמן אחריו אומר אמת דבר מביא אמת באמונה שהוא עולם התחתון שכן נראה בחוש כשאחד אומר דבר והשומע מסופק בה אם הוא אמת או לאו ובא הג' המכריע ואמר שזה בודאי אמת נתאמת דבר ע"י אצל השומע ולכך השילוב הוא באמן דברכות הוי"ה אדנ"י כי השפע הוא מעולם העליון לעולם תחתון מעילא לתתא שהוא מאמת לאמונה אבל בעניות אמן דקדיש שהוא עליות עולם התחתון לעליון ולכן השלוב הוא אדנ"י הוי"ה מתתא לעילא זהו כלל גדול כשיבא לאדם איזה מצוה במחשבה אל ימנע מלעשותה משום יוהרא או משום איזה פניי' כי בודאי מתוך שלא לשמה בא לשמה כי גם במעשה טובה יפעול למעלה כלי טוב ובמחשבה נעשה למעלה פנימיות הכלי ראשית דבר צריך להיות הבחירה טובה ואחר הבחירה צריך להיות פיו ולבו שווין להאמין באמונה שלימה בלי שום פניי' שמלא כל הארץ כבודו ובכל דבר יש חיותו ית' לפיכך כל אהבה ויראה וכל שאר המדות הוא ממנו ית' אפי' בדברי רע שבעולם ולכן איך רשאי לאהוב או לירא וכן להתפאר וכן לנצח וכן שאר כל המדות חוץ ממנו ית' כי ראוי לחשוב באותה שעה שהוא מתיירא או אוהב מדבר א' ראוי לחשוב מהיכן בא כאן היראה או האהבה או שאר הדברים הלא הכל ממנו ית' שנתן היראה והאהבה אפי' בדברם רעים למשל חיות רעות כי מכל המדות נפלו בעת השבירה ולפיכך אין היראה כ"א ממנו ית' ולמה לי לירא מניצוץ א' ממנו בבחי' רעה זו טוב לי לקשר עצמי ביראה הגדולה וכן באהבה וכן בכל המדות ולהוציא משם גם אותו הניצוץ ולהעלותו אל שרשו כי זה מגמת נפשינו להעלות נפילות השבירה אל שרשם. וכן כשהוא מדבר אל יחשוב שהוא המדבר אלא החיות שבו הוא מהבורא ית' הוא המדבר בו והוא המעלה הדבור אל שרשו ובזה ג"כ נכלל ההשתוות כי כח הדיבור ג"כ אצל חבירו כמו אצלו הכל מאתו ית'. וכן בעת אכילתו יהיה מחשבתו להוציא החיות שבו להעלותה למעלה בעבודת הבורא וכן בכל שאר דברים הכל יהיה מחשבתו לעשות פרי לקשר א"ע למעלה.
פי' הפסוק אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. כי נודע כי ד' עולמות הם שורש המחשבה והמחשבה וקולו ודיבור ונודע שהוא ית' ממלא כל עלמין מלגיו כל עלמין ומסבב כל עלמין ולית אתר פנוי מיני' ונמצא כשאדם מאמין בזה יכול לדבר כל דיבורים אפי' אינם דברי תורה כי ידוע שדיבורים הם מעולם הדיבור אבל אדם שאין שם לבו לזה רק שחושב שהש"י הוא למעלה בשמים והוא על הארץ אינו רשאי לדבר הרבה דיבורים כי אינו יכול לתקן דיבורם וע"ד שאמרז"ל ע"ה אסור לאכול בשר. וזהו פי' הפסוק כי האלהים בשמים וכו' פי' כשאתה חושב כך ע"כ יהיו דבריך מעטים: