ותשב באיתן קשתו ויפוזו כו'. הנה כשאדם מתפלל חלילה לו לשום כל חשקו בשביל אותו דבר גופני' שהוא מבקש עליו כי אין לך פניה גדולה מזו כ"א ישים מחשבתו בזה שהרי אמרו יותר משהעגל וכו' והיינו שהמשפיע רוצה להשפיע יותר משהנשפע רוצה לקבל ההשפעה כן השי"ת יש לו תענוג גדול כשמשפיע שפע לבריותיו יותר מהברואים הנשפעים ממנו ית' ואי' בתי' שהקשת הוא קרוב ללשון בקשה וזהו ותשב באיתן קשתו דהיינו שאינו מתכוין להנאת גופו כ"א הוא מבקש בשביל איתן דהיינו תענוג גדול שיש להשי"ת מזה שהוא משפיע אז ויפוזו זרוע ידיו דהיינו כל מעשה ידיו וכל עובדות שלו כשהוא במדריגה זו הם יקרים מפז והנה כשהאב אוהב את בנו אזי תמונת בנו חקוקה על לוח לבו וכשהוא רואה את בנו עושה דבר חכמה אז האב מסתכל בו הסתכלותו החקוקה של הבן שבלב האב הוא כולו בבן כי האב משים עינו ולבו בעת ההוא בבן ואינה נראית החקוקה הנ"ל אפי' לאב לתמונה בפ"ע כי כולה בבן אבל אח"כ כשגומר הבן הדבר חכמה אז נתרחב הדעת של אביו ויש לו תענוג גדול ומתהנה ומתענג א"ע בחקיקות הבן שחקוק בלבו וכעת ההוא יש עלייה לאותה חקיקה שבלב האב ודו"ק. והנה החקיקה הנ"ל היא באמת האב עצמו אך היא חקוקה על תמונת הבן והנה כשעלה במחשבה הקדומה שיהיו ישראל בעולם אז נחקקו על כסא כבודו ומחמת אהבתם ועש"כ נק' ישראל לי ראש שבידם לעשות ראש על דרך משל כשאדם רואה בצער בנו אז אומר אני הולך בלי ראש וכשבנו ממולא כל טוב אזי הוא שלם והנה ישראל שהיא חקיקה הנ"ל לא נגמרה עד בחי' מציאות יעקב דהיינו מציאות שלם בעולם עשי' ולכך אנו נקראים יעקב לשון עקביים וכשאנו עושים מעשים טובים אז יש תענוג להש"י כ"י ושורה עליו החקיקה הנ"ל ואח"כ יש עלייה לחקיקה הנ"ל כביכול כנ"ל וזהו שמפרש אמאי ויפוזו זרועי ידיו כנ"ל לפי שמידי אביר יעקב דהיינו ע"י מעשה ידינו הטובים משם רועה אבן ישראל ומפרש התרגום אב ובן דהיינו חקיקה הנ"ל היא בעצם האב בעצמו אך היא ע"ש תמונת הבן ע"כ נקרא אבן שהוא אב ובן והיא רועה דהיינו ממעשי ידינו הטובים כנ"ל ודו"ק: