אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה כו' כשהוא אומר כו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כיון שהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו כו'. הנה רש"י פי' בפ' ויצא דעקירת הצדיק ויציאתו עושה רושם כו' דגם אם הצדיק המחי' את מקומו יצא ממקומו אעפ"כ הניח רישומו במקום ההוא והיינו מ"ש בכתבי האר"י כשנשבר הכלי ויצא הבהירות והאור ממנו אעפ"כ הניח רישומו בכלי המחי' את הכלי וגם אצל מטי ולא מטי מבואר כן שכשיצא האורות מן הכלים אעפ"כ נשאר רישומו בכלי והנה ידוע שבכל דבר יש חומר וצורה פועל ותכלית פי' למשל שיר השירים פועל הוא שלמה המלך ע"ה התכלית הוא הספר כולו בכלל החומר הם האותיות והצורה הם תמונת האותיות דהיינו כל אות בא בתמונה ידוע כפי שקיבל מהפועל ובענין א' שהפועל הוא הש"י התכלית הוא שנחקור ונעמוד על הדבר דהיינו מהו המציאות שלו כמו למשל ש"ה כשנעמוד עליו שהוא אהבה הש"י אלינו והוא תכליתו של ש"ה והחומר הם האותיות והצורה הוא השכל שבאותיות המצרפן ועושה מאותיות הצירוף שהוא עתה [והמבין יבין שב' הדרכים הם א', אך שהראשון הוא בעשי' לבדו והב' הוא בכללות]. ונחזור לענין שתכלית בריאת האדם הוא בכדי שיעלה העולמות לשרשן דהיינו שמחזירן לאין כמקודם ע"י תורה ותפילה ומע"ט ומדבקן להש"י אך באופן שיחזיק א"ע במדריגות אי"ן ומ"ה וזהו מדת מ"ה מתקן כל השבירות דהיינו נפילת העולמות נעשו מתוקנים ועולים ע"י האדם שהוא במדריגות מ"ה והנה כשהוא כן הגם שאנחנו רואין שהגוף של האדם אין לו עליה והוא עומד במקומו כאשר בתחלה רק מעשה המצות דהיינו החומר נקשרת בו ע"י עשייתם בהיותו הוא הפועל שלהם והוא מכניס בהם הב' הנותרות דהיינו תכלית וצורה ומעלה אותן אח"כ להדיבור של המצות כי אז כשעושה המצוה שורה הדיבור על המצוה והבן ואז פנימיות העולם יש לו עליה דהיינו הדיבור מה שאדם לומד ומתפלל ומברך על המצוה והדיבור הוא פנימיות וע"כ בקל יש לו עליה להש"י בכוונתו של הפועל וזהו כשאדם במדריגת אי"ן אז הדיבור יש לו עליה לעולם הדיבור כי בדבר ה' שמים נעשו אבל חיצונית העולמות יתוקנו אי"ה בביאת הגואל שהש"י יעלם בעצמו ולא ניתנה לאדם לעלות אותם וזה מ"ש איני יודע אם בעמלא של מלאכה דהיינו שיעלה את העשיה שהוא הגוף לכך נאמר וכו' כלומר שלא על העשיה אמר כ"א על הדיבור שהוא פנימית כנ"ל והנה אי' מים התחתונים בוכים ר"ל הדיבורים הפשוטים אבל מדיבור התורה ותפילה שהאיש הנלבב יכול להעלותן בשמיעתו כמבואר במ"א ובזה שמעלה ניצוצות הקדושה שהם האותיות עושה נחת רוח גדול ליוצרו אבל לכתחלה אסור לומר כי ידוע מ"ש במ"א דהדברים בטלים היינו לה"ר ורכילות וליצנות וכדומה מה שאסור לדבר והנה עש"כ נקראו דברים בטלים לפי שאל יאמר אדם הנה הם אותיות ואעלה אותן לשרשם כנ"ל חלילה לומר כן לפי שיש לאו בדברים בטלים ואל ידאוג מהאותיות שהם נשארין בשבירתן כי ידוע מ"ש חז"ל רמז כי לאחר שנטפו ג' טפין מהכלי אז אין להקפיד על הנשאר בכלי כי הם הפקר לכך קורא לאותיות ההם דברים בטלים שאין להעלותן והם בטלים מעצמן כי הם הפקר וזהו עדיין אינו יודע אם בעמל של שיחה דהיינו דברים בטלים כנ"ל ת"ל והגית בו כו'.