בפ' טוב שם משמן טוב. י"ל ע"פ שארז"ל לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בהוי' ונק' אני באדני, וי"ל טעם לזה למה נקרא באדנות, וי"ל כי ידוע כי שם אדני היא מדת המלכות והנה אין מלך בלא עם ואין אדון בלא עבדים נמצא ששם אדני הוא נקרא מחמת שאנחנו עמו ועבדיו והואיל שנק' שם אדני מצדנו לכן הורשה לנו לקרוא שם אדני וכמו כן שארי כנוים מטעם הנ"ל אבל שם הוי' הוא שם בעצם המהווה כל הויות אשר קודם בריאות העולם היה הוא ושמו מיוחד בכתר לכן אינו נק' ככתיבתו והנה נקדים לה מ"ש במדרש על הפסוק ביום השמיני עצרת תהיה לכם משל למלך שעשה סעודה לכל בני המדינה ז' ימים והיה לו בת יחידה וחביבה ואמרה למלך לכולם עשית סעודה ונהנו ממך כו' אמר לה המלך חייך כו' ואמר המלך לעבדיו עשו לי ולבתי סעודה קטנה כו' גם אמרו במדרש טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג והנה יש לתמוה למה קורא אותן חפנים עמל הלא ימים קדושים הם הניתנים לישראל לשמוח בהן כמ"ש זמן שמחתינו וגם י"ל למה אמר עשו סעודה קטנה וכי כלום חסר בבית המלך מכ"ש אם היה עושה בשביל בתו האהובה סעודה גדולה היתה נהנה יותר ויותר הנה כפי פשוטו הוא כידוע מאמרם ז"ל ע"פ הן עם לבדד ישכון ובגוים וגו' כשהחומות שמחים ישראל שמחים עמהם ואינו מתחשב להם וכשישראל שמחים הם לבדם שמחים כי הנה ידוע שכל עניני מצות החג כמו ע' פרים וניסוך המים הם מרומזים נגד ע' אומות כמ"ש בזוהר על הפסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שלא יקטרגו ויפרידו הדביקות והאהבה שבין ישראל לאביהן שבשמים לכך ישראל עושין מצות חג הקדוש ומשפיעין לע' אומות כנ"ל והנה הגם שישראל משפיעין לאו"ה מ"מ השמחה גדולה היא לישראל שכל האומות הם נכנעין וכפופין להשפעתן וכל הע' שרים שותין מתמצית א"י וממילא באה מתחלה לישראל השפעה גדולה עד אין קץ שהם נעשין צינור לכל העולם ולכן נקראו ימי שמחתינו הגם שמצוה לשמוח בכל הרגלים אך עתה השמחה יתירה ומכופלת א' בשביל השפעה הגדולה הבאה להם ועוד שכל האומות נכנעין ת"י וכפופין להן אך עכ"ז מפני שהוצרכה לכל אלה לסתום פי המקטרגים נק' בערכם מלא חפנים עמל מפני שעדיין לא נתקיים בהן הברכה לבדד ישכון וזהו ובגוים לא יתחשב ובבוא החג הקדוש הזה ש"ע הם שמחו לבדם ואז השמחה שלימה בתכלית השלימות ומה המשיל שמחתה לסעודה קטנה לא שהסעודה שהיא ההשפעה והמזון העליון קטנה היא משל החג אדרבה השפעתה גדולה יותר מכל הז' ימים אלא נק' קטנה ע"ש ישראל המקבלים שהם דמיון בת האהובה כלומר ישראל נקראין קטנים כמ"ש כי קטן יעקב ונא' כי נער ישראל ואוהבהו ונמשיל משל מי שהוא בתכלית השפלות וקטנות והנה בפתע פתאום מינהו המלך לשררה גדולה ונשא את כסאו מעל כל שרים והנה לאיש כזה השמחה והתענוג רבה היא עליו מאוד מאוד עד אין קץ לשמחהו ממש מאשפה הרימו וגידלו על כל השרים ולא כן אם היה המלך מרומם ומגדל א' מהשרים על כולם לא היה לו השמחה גדולה כ"כ מפני שהוא כבר הורגל בגדלות והנמשל מובן שכך אמר הקב"ה עשו סעודה ר"ל השפעה רבה וגדולה שיהיו לבני שמחה ותענוג גדול כמו השמחה הבאה לקטן ושפל הערך בבוא גדולה פתאומית שאין שמחה בעולם יותר מזה וזהו כדי שאהי' אני ובתי וכו' כי לה' הישועה אם על עמך ברכתיך ומה גם כי ישראל בעצם הם קטנים שמקטינים א"ע וכתיב כמים פא"פ א"כ גם הקב"ה כביכול מצמצם שכינתו והשפעתו בתוכ' ויכולין לקבל השפע הרב והעצום משא"כ מי שהוא בגבהות וגדלות אינו נהנה מן הקדושה עליונה כנז' בדרושים הקודמים.
ונחזור לענין שכל עניני מצות החג היה להשפיע לע' אומות וגם הז' הקפות של ימי החג היה הקפה בלולב ובמיניו היה ג"כ רמז אל האו"ה הגם שד' מינים אלו מרומזים אל ד' אותיות הוי עכ"ז הם רק הארות משם וענפים מהאילן גופא כי שורשם הם צמחים שהם תחת המזלות כמשרז"ל אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע המכה ואומר לו גדל וידוע שכוכבים ומזלות הם תחת ע' שרים והם ג"כ נקראין ענפי האילן כידוע מס"ה נמצא כי כל הקפות החג היה לתועלת הע' שרים כי הם שורשן ולכן הם גדילין וצומחין ע"י הכוכבים ומזלות ומ"ש המכה אותו ואומר לו גדל פי' כי כל דבר ודבר התחתון יש לו חשק ותאוה לעלות ולהתדבק בשורשו העליון והנה בהראות הכוכב או המזל באיזה שעות ידועים לתועלת הצומח ובהראותו אל הצומח רוצה הצומח וחושק להתדבק בו לעלות לשרשו ובה הוא גדול והולך והרי הוא כמכה אותו ואומר לו גדל אבל בש"ע שההקפות בשביל תועלת ישראל שהם אחוזים ומשורשים בגוף האילן שהם שמות הויה בעצם לכן ההקפות של ש"ע בס"ת עצמו שהוא עצרת תהיה לכם לכם דייקא ולא לאו"ה שאן להם אחיזה בזה החג כלל ועיקר ומה שנק' זה החג שמיני וארז"ל שמיני רגל בפ"ע ויותר עליון מהם וי"ל ע"פ מ"ש בזוהר ע"פ כולם בחכמה עשית כולם במחשבה אתברירא וכדי לקרב זה אל השכל נמשיל משל נאה למלך שעלה ברצונו לבנות לו בית הנה בתחלה היה הרצון סתום מאוד מאוד בלי שום דבר פרטי ואח"כ כאשר בא הרצון אל המחשבה נתגלה הרצון בכללות איך יהיה מדת ארכו ורחבו ומספר חדריו ופתחיו וחלונותיו בתכלית השלימות והנה הג' שיש בזה ג"כ פרטית רק מפני שהוא רק במחשבה נק' כללות וזהו כלל הראשון ואח"כ כאשר התחיל להכין צרכי הבית כמו עצים ואבנים ושיד ובע"מ זה נק' פרטים אבל עכ"ז בכל פרט ופרט יש ג"כ כלל קטן למשל כאשר התחל להכין עצים לצורך הבית עדיין לא היה הפרט שלם וכאשר הכין די סיפוקו נשלם הפרט וזהו כלל קטן שבפרט וזהו שאמרו כ"א כלול מי' כי הגם שהיא ספירה פרטית יש בה כללות וכאשר גמר כל הפרטות ובנה הבית וגמרו זהו נק' כללא בתראה וזה הכלל האחרון הוא העיקר כי הוא המלמד ומורה ומגלה סתימות הכלל הראשון וגם כל הפרטות בו בהתגלות וזהו כלל ופרט וכלל והנה בתחלה עלה ברצונו ית"ש ואח"כ במחשבה אתברירו בכלל ואח"כ ע"י הו"ק ו' ימי הבנין נעשה הכל בפרטיות ובשביעית נכללה ונתגלה כל הכלל של המחשבה קדומה וכל הפרטית כנודע ולכן הז' הוא קודש שבו נתגלה עולם התענוג נמצא בוודאי שעולם התענוג בעצמו שם יש יותר תענוג ושמחה שבו כללות הרצון העליון והוא הוא השמיני מפני שהוא העליון על השבעה כנ"ל [וא"ל שידוע כי חכמה נקרא שמן ואפשר שלכך נק' שמיני מלשון שמן והיו"ד יתירה מורה על החכמה הנק' יו"ד] ולכן נק' ש"ע כי עצרת היה מל' מעולם החכמה ממש שהוא השמיני כנ"ל והנה ידוע שהמלכות נק' שם וזהו טוב שם ר"ל מל' משמן ר"ל כאשר אבא יסד ברתא שהוא עולם הטוב והתענוג העליון אז טוב השם כנ"ל: