ועפ"ז יובן פי' הפסוק עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כי הנה ידוע מ"ש בכתבים על פסוק מדת ימי מה היא, אך כדי לקרב אל הפשוט נאמר כי הנה אמרו בזוהר על פסוק כי ששת ימים עשה ה', בששת ימים לא נאמר אלא כי ששת ימים וכו' שהם הו"ק הנקראים ששה ימים ועל ידיהם בא השפע לתחתונים ויום השביעי מקבלת מהם וכוללת כולם ועיקרית כל הימים כי היא נק' נקודה האמצעית כידוע אך מפני שהיא המקבלת נקראת זיין מפני שמוכרח להיות בהמקבל אהבה ויראה תרין רישין כנ"ל והו"ק המשפיעים נקראים חסדים לבד כמדת המים המתפשטים כנ"ל והנה כתיב ויקרא לאור יום פי' שראה המאציל העליון שאין התחתונים יכולים לקבל האור הגדול והבהירות של הו"ק מפני שהוא אור א"ס לכן הגביל את אור וצמצמו אור כל א' וא' ביומו בכדי שיוכלו לקבלו ויהיה קיום העולמות וזהו קרא לאור יום ויקרא לשון קריאה והזמנה ר"ל שהזמין והכין לכל אור יום א' שהוא הוא ההגבלה והצמצום ולכן קראו הכתוב ג"כ מד"ת ימי מפני שיש להם מדה ושיעור והגבלה להם כנ"ל ואפשר לומר שיום השביעי אין בו צמצום והגבלה ואף שבו נכללים או שבעת הימים ע"כ כיון דלית לי' מגרמי' כלום רק שהוא מקבל א"צ לצמצם אורו ולכן ארז"ל כל המענג את יום השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים ובשביל זה יום השבת יוכל להשפיע לעליונים ותחתונים כידוע שיום השבת משפיע לו' ימי המעשה הגם שהיא רק כללות האורות עכ"ז מחמת שהיא בלי צמצום אורו רב מאוד עד אין קץ ואעפ"כ יכולים התחתונים לקבל מפני שהוא כללות האורות כנ"ל הנה היוצא מכל הנ"ל שהמשפיע נק' ו' והמקבל נק' ז' שהוא ב' רישין כנ"ל שהם הב' ויראה והתג שעל הו' ז' שבח' מורה על הקשר אמיץ וחזק שהמקבל מתקשר א"ע ומתדבק אל המשפיע העליון ושנתחבר אות ו"ז נעשה מספרם אחד כי נעשה אחדות גמור ונעשה אות ח' שהוא מורה על חכמה עליונה שכל השפע באה ממנו כנודע וזהו שאמר עם ז"ו יצרתי לי כי ידוע כאשר ישראל עושים רצונו ש"מ גורמים שפע בכל העולמות העליונים לכן אמר עם זו יצרתי שהוא לשון קישור וחיבור אות ו' עם ז' ונעשים אחד וז"ש לי שמקשרים אות ז' עם ו' שהוא המשפיע ונעשית ח' ובאה להם השפע הגדול מחכמה כנ"ל וזהו שאמר תהלתי יספרו כי ידוע שהדרגא תתאה נק' תהלה ולכן אמר תהלתי יספרו ר"ל יאירו ויבהירו בה כל האורות העליונים שמחכמה ולמטה כל אורות הספירות והשפעתם כנ"ל.
בגמרא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך. ויובן על פי מ"ש בס"י עולם שנה נפש שיש בכל הנבראים עולם שנה נפש וגם בהאדם יש ג"כ כנ"ל, והנה מוכרח שיש ג"כ באדם ימים כמ"ש ואברהם זקן בא בימים, והנה אית תרי גווני יומי דהיינו יום אחד מורה כשהאדם עוסק בעבודת השם שהוא אור הנק' יום, ויום הב' הוא כשהאדם עוסק בדברי הרשות שהם צרכיו, אך מי שהוא צדיק מקיים בכל דרכיך דעהו ר"ל שהצדיק עושה חולין שהם דברי הרשות על טהרת קודש שכל מעשיו לש"ש ומעלה אותם אל הקדושה, וזהו ואברהם זקן זה קנה חכמה מפני שבא בימים פי' שעשה שני הימים קודש שניהם כא' קדושים לכך זכה למדרגה עליונה, ואפשר לומר שזהו רמז הפסוק ימים יוצרו ולא א' בהם הקרי לו בו' ר"ל ימים אשר יוצרו באדם ומיעוט ימים שנים והנה מהב' ימים אין להקב"ה רק א' מהם כנ"ל וז"ש ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם שהוא מדבר ממדת צדיקים ולכן ולי מה יקרו רעיך וכו' שעשית ב' הימים שניהם קודש כמ"ש והמלך דוד זקן בא בימים וכן שארי הצדיקים העושים כך מה עצמו ראשיהם וכו' וא"ל שגם זה רמזו בגמ' למאיר ובא קרא יום ר"ל שהצדיק מאיר גם את יום הב' וקורא אותו יום ומקדשו ואפשר שז"ש אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת וכו' שכל מעשיו היה לש"ש שנא' ברוך ה' יום יום והנה דחקו המפרשים במאי פליגי וע"פ הנ"ל יובן כי הנה יש לדקדק למה קורא אותם כאן זקנים שמאי הזקן הלל הזקן אבל זה רמזו כי שניהם באו בימים דהיינו בב' הימים כמו אברהם ודוד וזכו למדת הזקנה אך זה החילוק שביניהם שמאי היה מהדר שתהי' אכילתו לשם מצות קדושת שבת כיצד מצא בהמה נאה אומר זו לשבת ואח"כ שאף שאוכלה בחול כוונתו היה לשם מצוה כאשר מצא אחרת נאה ממנה נמצא שגם הוא עבד עבודת הבורא ית' בב' הימים שכל אכילתו היתה לשום מצוה ומסתמא גם שארי עבודות הרשות היה מכניסם לעשותם מדבר הרשות מצוה ולכך נק' זקן כמדת אברהם אבל הלל אמר אדרבה שזה יותר טוב להעלות החולין אל טהרת הקודש ובזה יעשה ב' הימים קודש אבל מי שיתנהג כמו שמאי שעשה מרשות מצוה נמצא שהכל הוא נחשב ליום א' וז"ש שכל מעשיו היה לש"ש ר"ל אפי' דברי הרשות היה לש"ש להכניסם בקדושה לכך אמר ברוך ה' יום יום בשני הימים צריך האדם לעבדו ולברכו ולגדל ולקדש שמו הגדול ית' וזהו מעלה גדולה ויתירה שמעלה הכל אל הקדושה כנ"ל ופשיטא שזכה למדת הזקנה. ונחזור לענין גדולה חשובה כו' שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך והנה י"ל למה דרשו זה על הפסוק הנאמר בנביאים והלא בתורה נאמר ג"כ ושבת עד ה' אלהיך והיה לכם לדרוש זה על פסוק הנאמר בתורה וי"ל ע"פ משארז"ל שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד שהוא ת"ת ישראל שנא' ישראל אשר בך אתפאר והנה אמרו העושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות וא"ל שזהו רמז הפסוק נושא עון ועובר על פשע ר"ל מי שעושה תשובה מאהבה נמצא שהוא נושא עון פי' שהוא מנשא ומנטל ומגביהו למעלה למעלה שנעשה ממנו זכיות ממילא גורם ומעורר האהבה העליונה שהוא החסד וידוע שמדת הת"ת הוא נוטה כלפי חסד ובעשותו תשובה מאהבה ונושא העון לזכיות מעורר מאוד ההתגברות החסד ואהבה עזה והתפארות גדולה לת"ת ישראל וזהו ותפארתו עבור על פשע נמצא ממילא מעבירין על כל פשעיו ודבר זה בא ע"י הבע"ת יותר מן הצדיק דמעיקרא כי ע"י הצדיק מעיקרא יש למעלה תענוג תמידי וע"י הבע"ת מחמת שהתענוג בא אחר היאוש והוי כמציאות אבידה גדולה ויש מזה תענוג גדול עד מאוד ומה גם שהבע"ת צריך להתחזק עצמו יותר ויותר בעבודת הבורא כמ"ש רז"ל א"ת ויעתר אלא ויחתר מלמד שחתר חתירה וכו' וא"כ הוא עושה התפארות גדולה למעלה וזהו שאמר עד ה' אלהיך עד לשון עדי וקישוט פי' שובה מאהבה שהיא עדי וקישוט והתפארות למדת ת"ת ישראל החקוק צורתו בכסא הכבוד ולכך דרשו דוקא על הפסוק שבנביאים מפני שכאן נאמר שובה ישראל שהוא רמז להנ"ל לעשות עדי וקישוט לת"ת ישראל משא"כ בפסוק שבתורה לא כתיב ישראל וכ"ז אם עושה תשובה מאהבה כנ"ל לכך אמר נמי גדולה תשובה כי ידוע שגדולה נתייחסה למדת חסד שהיא אהבה ואפשר שמלת כסא הכבד רומז אל משארז"ל תשובה היא אותיות תשוב ה' פי' שהוא משיב ה' אחרונה של שם הוי ה' למקומה ויהי' השם מלא והבנה אמרו למה נמשלה תפלה לעתר שמהפכין מדת הדין לרחמים וידוע כי שם אלהים הוא דין והנה הבע"ת כשהוא משיב ה' אל ההויה' כביכול שמהפך אות ה"ה מתיבת אלהים שהוא עיקר הדין של אלהים כמ"ש בכתבים בכוונת בני אלים הוא מהפך אל הויה' שהוא רחמים גמורים ונמצא כאשר תחת אות ה' מאלהים נשאר אלים שמספרו פא' שהוא גי' כסא ונשאר גם הוא רחמים וגם כבוד שגורם שיתמלא השם ויגבר הרחמים בעולם: