במדרש ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, - ראה חסידותו של אהרן בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראשו אמר שמא ח"ו מעלתי יצאתה ב"ק ואמר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וכו' כטל חרמון וכו' כשם שטל אין בו מעילה וכו' הוי אומר הנועדים על ה'. וי"ל ע"פ פסוק ויפרח מטה אהרן ויצץ ציץ, והנה נאמר באהרן ברית מלח עולם הוא לו כתיב הוא והקרי היא, והנה ידוע שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא והוא המקשר העולמות ע"י עבודת הקרבנות והקטורת שהוא לשון קשר וזהו פי' ברית מלח לשון עירוב כמו המלחיים ופי' שכרת לו ברית שע"י עבודתו ומעשיו יקשר ויער"ב עולם שהם כלל העולמות בא"ס שנקר' הוא שהוא יהיה הממוצע והמחבר והמקשר העולמות זב"ז והנה אמרו בזוהר אית חסד ואית חסד שהוא רב חסד ונוצר חסד דהיינו נוצר חסד הוא חסד שעושה השי"ת ע"י הצדיקים וזהו א"ל נוצר חסד פי' הקב"ה נוצר חסד בשביל הצדיקים הנקראים אלפים שהם אלף חכמה אלף בינה והנה החילוק שיש בין חסד לחסד הנ"ל כי הרב חסד שהקב"ה עושה למענו בשביל קיום העולם כדרכו להטיב לברואיו הוא חסד גדול ורב מאוד להגדיל חסדו עם בריותיו שהוא מצמצם שכינתו ומאיר בעולמות כפי כח המקבלים כנשר יעיר קנו נוגע ואינו נוגע והאור הוא מטי ולא מטי שאל"כ העולמות היו מתבטלים ממציאותם מחמת בהירות האורות והיו לאין וזהו עולם חסד יבנה והחסד הבאה ע"י התעוררות הצדיקים נאמר בו בראשית בשביל ישראל הנק' ראשית והם הצדיקים הנק' ישראל כידוע והנה נאמר ישראל אשר בך אתפאר ונאמר ותפארתו עבור על פשע פי' ישראל הם הצדיקים ע"י מעשיהם הטובים ודביקותם בהשי"ת הוא תפארתו ית' ומעביר בשבילם פשעי הדור ומוריד החסד והשפע בעולמות כי ע"י נהפך פשע לשפע והנה נאמר כי נער ישראל ואהבתו ונאמר כי קטן יעקב פי' כי עיקר תפארתו שמתפאר בישראל אם הוא מחזיק במדות הענוה ומקטין א"ע כקטן ונער דכתיב כמים פנים אל פנים וכו' ואם הוא מקטין א"ע ואינו חושב א"ע לכלום אז גם הקב"ה כביכול מצמצם שכינתו ושורה עליו משל לאב שיש לו בן קטן ואהוב מאוד והנה כשרוצה האב להשתעשע עם בנו הקטן והאהוב והחביב בכדי להיות לו לנחת הנה האב לא ידבר עמו כפי שכלו הגדול והרחב מפני שהבן לא יוכל לקבלו ולהבינו אלא מחמת גודל אהבה עזה שיש לבנו חביבו מצמצם שכלו הגדול והרחב עד אין קץ ומדבר עם בנו כפי שכלו הקצר והקטן וזה יכול הבן להשיג ומשיב לאביו כפי שכלו ויש נחת לאביו מזה וזהו שהוא מרומז בתיקונים רקיע וניצוץ פי' לפי ששכל האב הוא דומה לרקיע שהוא שכל המתפשט ורחב עד מאוד וכשהוא מצמצם שכלו כפי שכלו שכל בן הקטן חביב נעשה מרקיע ניצוץ לכך בנקוד' קמץ הניצוץ תחת הרקיע וכל זה הוא אם אדם מקטין א"ע כנ"ל אבל אם במה הוא נחשב ומחשב א"ע למה ואין לו מדת הענוה וא"כ כמים פא"פ גם הקב"ה כ"י אינו מצמצם שכינתו ומחמת רוב בהירות האור הוא מתבטל אף שהוא צדיק הוא דומה כנר בפני אבוקה ומתבטל אורו ואינו מועיל במעשיו כלום והנה אמרז"ל שנכרתו י"ג בריתות בי"ג תקוני דיקנא שאינן חוזרות ריקם והנה י"ל טעם למה נכרתו י"ג בריתות כי הנה ידוע שברית הנק' צדיק הוא המקיים את העולם והוא המחב' עולם נוק' הנק' עולם והנה הי"ג מדות שהקב"ה מנהיג בהם את העולם הם הי"ג תקוני דיקנא כנודע והם נקראו מחברים שמחברים את העולמות והם ממוצעים בין א"ס להעולמות ומחברים ומורידים את השפע לכך כל מדה ומדה נק' ברית שהוא המחבר ומה גם שמבואר בכתבים והדרת פני זקן וא"כ כשיש לו הי"ג ת"ד א"כ יש לו הדרת פנים והוא מדות יסוד עולם המחבר הכל והנה באורייתא ברא הקב"ה עלמא והנה צריך שיהיה בתורה כל הי"ג ת"ד והנה הם הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם והנה יש בי"ג מדות דבר הלמד מעניינו שהוא להדמות בדרכי ה' מה הוא רחום כו' ודבר הלמד מסופו הוא כי הלא כתיב מי הקדמני ואשלם כי הכל מאתו ית' ואף גם הרהור תשובה שעושה האדם תשובה תחילת התעוררת הוא מלמעלה כמ"ש בזוהר שהקב"ה מכריז בכל יום ויום שובו בנים שובבים רק מי הוא השומע הכרוז אך הנה ידוע שמדבור השי"ת נברא מלאך והמלאך הנברא הוא הנכנס בלב איש הישראל ומכניס לו הרהורי תשובה בלבו וזהו דבר הלמד מסופו אף שתחילתו לא למד כלו' ממדותיו אעפ"כ לומד הוא בסופו ומקיים המצות תשובה כתיקונה ונחזור לעניין ראשון שעיקר אם הצדיק מחזיק במדות הענוה ונחשב לאין וזהו א"ל החכמה מאין תמצא פי' כשהוא נחשב בעצמו לאין ומקטין א"ע עד מאוד נמצא גם הקב"ה מצמצם שכינתו ושורה עליו ואז בודאי ישיג לחכמה וזהו א"ל הרמז במשנה עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית פי' עלה בכבש כשהצדיק במעשים הטובים עושה עליות העולמות בכבש לשון דרך כבושה וסלולה לעלות למעלה אחר תחלות עלייתו תהא שיבא לו לקרן שהוא מדות המל' אשר ממנה יוכל לבא למדרגה עליונה הנק' דרומית לשון דירה שהוא ישוב ולא מדבר אמנם כשיהיה עדין במדרגה תחתונה זאת אז יהא נדמה בעיניו שכבר בא לאיזה מדרגה וזריחת אור עליון וזהו מזרחית ובאמת הוא אינו כי זה הוא רק השער שהצדיקים יבואו בו אכן אם יעלה יותר אז יהיה מזרחית צפונית ר"ל זריחות האור שהי' נדמה לו שיש לו לצפנה ממנו וזהו צפונית כי בהתקרבו יותר אל הש"י ובהתדבקו יותר למעלה נחשך אורו כידוע שאפי' אור צח כו' ואז הוא נחשב בעצמו לאי"ן בראותו ובהשיגו רוממות הש"י ואח"כ מחמת ענוה גדולה שאינו נחשב לכלום ומקטין ומטמין א"ע וזהו צפונית עי"ז זוכה ועולה ומשיג למדרגת ומדת מערבית שהוא מדת אהרן ברית מלח שמערב עולם עליון בתחתון כנ"ל ואז אח"כ כשיגיע למדרגה זו דרומית יהיה לו דירה בקודש דרומית מזרחית וממילא יזרח עליו אור הגדול צח ומצוחצח והנה כתיב ברית מלח עולם הוא והקרי היא כי למעלה הוא בהעלם גדול לכך כתיב הוא לשון נסתר אבל למטה כשהיא באה תוך הקרי שהוא הדיבור ושם הוא התגלות לכן נק' היא וז"ש המדרש מהשמן המשחה שנמשח אהרן ירדו על זקנו והיה תלוים על זקנו כמין שני מרגליות וכשהוא מספר עולות בעיקרי זקנו פי' למשל אדם שהוא מלא חכמה ואין שום אדם מכיר חכמו שבקרבו רק ע"י הדיבור נתגלה החכמה אשר בתוכו והנה שמן הוא חכמה כנודע רק שהיתה בהעלם אך כשהוא מספר דהיינו כשבאה אל הדיבור נתגלית חכמה שלו וזהו עלו בעקרו זקנו שהם הי"ג ת"ד המחברים העולמות כנ"ל שהי' ג"כ מדת אהרן ברית מלח עולם כנ"ל והנה כאשר נצרף הקרי עם הכתיב יחד יהיה הוא היא שהוא הוי"ה ושני אלפין וזהו כולם בחכמה עשית פי' ההוי"ה המהווה את כל העולמות והמרומז בהוא והיא וגם שני אלפין שהם אלף חכמה אלף בינה וזהו בחכמה עשית. חסר.
וירא אלהים את האור כי טוב. אמרז"ל כי טוב לגנוז והיכן גנזו אותו יובן ע"פ מ"ש בראשית ת"י בחוכמא ואמרו בזוהר ובתיקונים בראשית נקודא בהיכלא שהוא הנקודה שבתוך ב' מבראשית שהנקודה הוא יו"ד שהוא חכמה שבו נברא העולם כדמתרגמינן בחוכמא והנה ידוע אות ב' מורה על מדת המל' כמ"ש בית בת י' והנה בציור אות ב' יש ג' קווין המורים על ג' עולמות בי"ע כמ"ש בזוהר תלת עלמין אית לי' להקב"ה כי האצילות אינו נחשב עמם מפני שאצילות לשון אצלו נמצא כי ג' קווי אות ב' מורים על ג' עולמות בי"ע והנקודה שבתוכם היא היו"ד המאיר לכל ג' הקווים נמצא הרי הוא כמו שיש כאן ג' יודי"ן שהם מספרם למ"ד ועם אות הב' נעשה ל"ב וזהו שהמל' נקראת ב' ונק' לב שמאות ב' נעשה לב והנה ידוע שאת למ"ד תמונתה מספר שם הוי"ה כ"ו כזה ל' וזהו האור שנברא ביום ראשון וראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם כדאי ר"ל שהיתה הארה גדולה מאוד מאוד עד אין קץ ולא היו יכולים התחתונים לקבלו והיו בטלים במציאות' לכך גנזו הקב"ה לאותו האור דהיינו שנעשה מתמונת הל' אות ט' כזה ט' שהוא ג"כ גי' כ"ו מספר שם הוי"ה רק שאות הו' מה שהיה בתמונת למ"ד היו ו' על כ' עתה נגנז בתוכ' וז"ש בזוהר אות ט' טובו גנוז בגווי' ר"ל שמאות הל' נעשה ט' שנכפף אותו שהיה למעלה באות למה נכפף ונגנז בתוך הט' ונעשה כמו ו' תוך הב' ונעשה צירוף טוב וזהו טובים גנוז בגווי' וזהו מה רב טובך אשר צפנת כו' וטובה גדולה עשה הקב"ה בכדי שיוכלו העולמות לקבלו ולכך נק' צדיק טוב וזהו שאמרו גנזו לצדיקים לצדיק וצדק לשניהם כאחד טובים שהצדיק נק' טוב וצדק שהוא המ"ל נק' מלוי מ"ה חוה גי' בטוב ב' טוב ב' היא המ"ל כנ"ל נמצאו שניהם נק' טוב.
ונחזור לענין כי אות יו"ד נק' נקודה בהיכלא שבו נברא העולם כי כולם בחכמה עשית כי מאות י' נתהווה כל ההויות כי אות יו"ד מלאה נרמז בה כל שם הוי"ה כידוע ומד' אותיות הויה נתהווה כל העולמות כי אין דבר בעולם שלא נתהווה ממנו ושמו מורה על כך וממנו נתהווה הכ"ב אתווין וכל הדיבורים וזש"ה כי הגדלת על כל שמך אמרתך ר"ל כיון שבכל דיבור ואמירה מוכרח להיות שם הוי"ה להתלבש בתוכו כי ממנו נתהווה והוצרך הקב"ה כביכול לצמצם אור שם הוי"ה בתוך כל הדיבורים ואמירות נמצא כביכול נראה ונדמה שהאמירה גדולה יותר וזהו כי הגדלת ונאמר בו לקרב הדבר אל השכל האיך כל דיבור מוכרח להיות בו שם הוי"ה כי הלא ידוע כי אות י' היא חכמה והוא מחשבה והנה על המחשבה מוכרח הוא שיש עליו שכל עליון יותר גבוה שהמחשבה מקבלת ממנו כנזכר בדרושים הקודמים ולקרב אל השכל יותר נאמר כי הנה ידוע שהמחשבה טבעה היא עיונית למשל האדם מחשב מחשבות תמיד ומחשבתו מתפזרת בכל מקום ובכל דבר שהאדם רואה אותו הוא מחשב בו ואף שאינו רואה אותה כעת הוא מחשב בו מאחר שכבר ראהו או מחשב באיזה דבר יהי' מה שיהיה כללו של דבר שאין מחשבת האדם פנויה רק מתענת ומתפרדות ממחשבה למחשבה בתמידיות כי כך טבעה והנה אם צריך האדם לחשב בדבר אחד ההכרחי לו הנה צריך האדם ההוא לצמצם מחשבתו בצמצום גדול שלא יחשוב שום מחשבה אחרת זולת ההכרחי לו כי אם לא כן יבולבל מחשבתו לא יגמור מחשבה ההכרחי לו למשל האדם המעיין ומחשב בהלכה ומחשב זמן רב ואח"כ בא לו השכל והבנה ולמה הוא כך מפני שמתחילה עדיין לא צמצם מחשבתו היטיב ואח"כ כאשר בא אליו השכל העליון ואפשר לומר שהוא הקוץ של יו"ד העליון שהוא המצמצם את היו"ד שהיא המחשבה שלא תפנה אנה ואנה ואז תיכף כאשר בא השכל ההוא מיד נתגלה לו קצת בדרך כללות הדרך אשר ילך בה ואשר יבין מתוכה פרטיות הדברים אשר נתקשה בהם ועדיין אינו יכול לסדר דבר דבור על אופניו והנה ידוע כי בבוא על האדם ההתגלות ההוא יש לאדם תענוג גדול ושמחה גדולה מאוד וזהו מורה שבא בעולם עליון גבוה מאוד עולם התענוג רוחני מאוד ואח"כ מחשב האדם בפרטיות לסדר הדברים ולישבן כל או"א על מקומו והנה אז הוא התגלות יותר אל האדם כי מתחילה לא היה מחשב בשום ציור אות רק נתגלה לו התענוג של הדבר דרך כלל אח"כ מחשב באותיות שבאים מה' מוצאות וזהו ה' ראשונה שבשם ולכך נקראת ה' שהאותיות הם בבינה שהיא ה' ראשונה והנה ב' התגלות אלו עדיין אינם התגלות גמור כי התגלות הזה אינם אלא אל האדם עצמו כי התגלות הראשון היתה רק בכללות כנ"ל וההתגלות השניה יותר בפרטיות כנ"ל אך שניהם המה במחשבה ואינם מושגים לזולתו והנה הוא מן ההכרח שיוציא מכח אל הפועל ויגמור מחשבתו ויוכר לכל מחשבתו מתוך מעשיו כמ"ש הרמב"ן ז"ל מתוך מעשי האדם ניכר תכונתו והנה עשה המאציל העליון סדר האצילות כך מתחילה נאצל השכל העליון המצמצם את המחשבה שהוא רומז לקוצו של יו"ד וממנה באה אל המחשבה הכלליות שהוא התענוג הנ"ל שהוא יו"ד בעצמו שהוא המוחין כידוע וזהו המחשבה הבאה אל האדם דרך כלליות עכ"ז מחשב קצת ואח"ז כאשר נתצמצם המחשבה הוא מחשבה בפרטיות באותיות כנ"ל אך נק' פרטיות רק בערך המחשבה הא' השכל הראשון אך בערך ציורי האותיות הוא רק בכח ולא בפועל כי גמר הציור היא ה' ראשונה שהוא הבינה וזהו ויצר ה' אלהים נקודת צירי כמ"ש בזוהר ובתיקונים וכאן במחשבה הוא התחלת התגלות האותיות שהם הה' מוצאות וז"ש בהבראם בה' בראם דהיינו אפי' בראשית הבריאה שהוא חכמה שהוא יו"ד שם ג"כ נתגלה קצת הה' אך כאשר הוא בה' ראשונה שם נתגלה צורת האותיות ואח"כ מתפשט מהה"ר ההבל והקול היוצא מן השופר שהוא ה"ר וזהו נרמז בפסוק שם האחת ה' אחת שפרה שמשפרת את הולד והוא שופר שמשם יוצא הקול ושם השנית ה' שנית פועה לשון דיבור ששם בה' שניה הוא הדיבור כידוע.
ונחזור לענין שמה"ר נתפשט ונתארך הקול שהו ו' דרך הקנה שהוא שית עיזקין ונכנס בכנפי ריאה ששם ה' אונות ג"כ ה' שהם המניפים על הלב כמ"ש בזוהר שלא יתוקד עלמא בדינוי דצדק שהוא הלב והלב מבין ומצרף האותיות וזש"ה אמרת ה' צרופ' לשון צירוף אותיות היוצאים מה' מוצאות וזהו צרופה צירוף ה' ומשם באים אל הפה נמצא כי כאן נגמר ונתגלו הד' אותיות הוי"ה ונגמר הדיבור וניכר היטב מחשבתו הראשונה מתוך הדיבור ולכך נק' הדיבור מלכות משל למלך שהכל עבדיו ורוצים לקבל עול מלכותו ולעבוד עבודתו ולעשות רצונו רק כאשר רצון המלך עדיין הוא ברצונו או במחשבתו או אפי' אם המלך משמיע קולו ויוצא מפיו ההבל והקול עכ"ז אינו נודע וניכר מה הוא רצון המלך וצוויו כי כאשר הוא רק ברצונו הוא בלתי מושג ומורגש כלל וכלל רק מכוסה ומופלא ונעלמת מעין כל ואף אחר אשר בא הרצון אל מחשבתו הגם שיש במחשבה ג"כ פרטיות קצת עכ"ז הוא גנוז וטמיר ואף כאשר משמיע קולו ויוצא ההבל והקול ג"כ אינו מושג וניכר כי הקול הוא גולמא קלא בעלמא נמצא כי עדין לא נקרא המלך בשם מלכות כי עבדיו ועמו אינם מכירים ויודעים רצונו וציוו שלו ובמה לעבדו וסדר עבודתו ועשיית רצונו ואין מלך בלא עם וע"כ עדיין לא נקרא שמו מלך. אך כאשר יוצא הדיבור מפי המלך אז הכל יודעים מהי' רצונו וצווי עבודתו ונתגלה לכל עמו רצונו ואז נק' מלך ומלכותו שלימה או לפעמים רצונו ניכר מתוך עשייתו שהוא ג"כ מדת הדיבור ומדת המל' נק' מלך נמצא היוצא מכל הנ"ל שמן ההכרח שיתפשט ויתלבש בכל דיבור ודיבור שם בן ד' אותיות הוי"ה וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך כנ"ל: