אם באה לאדם במחשבתו התפארות הוא בעולם תפארת ואם באה במחשבתו אהבה הוא בעולם האהבה וכן בשאר המדות של שבעת ימי הבנין. ואם הוא חכם להפשיט עצמו מהגשמיות אז הוא מדבק עצמו באותה אהבה עליונה במדות הבורא ית' . אע"פ שהאהבה הבאה עכשיו במחשבתו הוא מעניני העה"ז יכול להפשיט עצמו מזאת הגשמיות לדבק עצמו בשרש אהבה העליונה. כשאדם מחדש איזה דבר חכמה בתורה הוא נותן מוחין באותן הדיבורים מפני שהיו המוחין בתחלה בהעלם מלובשים באותן הדיבורים ועכשיו הוא מפשיט אותן מהלבוש ומתגלים ומגדלים וזהו קישוטי כלה. וכן כשהוא מדבר דברי תורה בדחילו ורחימו הוא נותן מוחין באלו הדבורים.
כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה מפני שכאשר הוא מדבר באותן הדבורים ביראה ובאהבה אז הוא נותן חיות חדש באלו הדבורים. אעפ"י שנתקלקלו מחמת חטאים אעפי"כ הם לבושים דמלכא אבל כשהיה בית המקדש קיים והיו מקריב קרבן עולה היה נותן כח אף בעולם המעשה.
כשם שנבראו העולמות נבראו בשם הוי"ה אלקים. כך כאשר מזכיר האדם דברי קדושה צריך להיות בדו"ר שהם הוי"ה אלקים.
אברהם אבינו עליו השלום גרם שנתגלה מדות עולם האהבה של הבורא ית' כי מתחלה היה בהעלם והוא היה מעורר אותו מסוד השינה שהוא הסתלקות המוחין. וכן כשהאדם משבח ומפאר לבורא ג"כ נתגלה ונתגדל עולם התפארת שהוא מדות הבורא ית'. ובחסד שעשה למטה הוא מעורר אהבה ונגדל מאוד כמו אברהם עליו השלום. וכן יצחק ויעקב כ"א לפי מדתו.
אברהם הוליד את יצחק פירש שמדת הרחמנות נולד כששורה דין על האדם נולד הרחמנות מצד חסד וזהו אלה תולדות יצחק אברהם הוליד את יצחק. פי' אברהם שהוא חסד הוליד מדת יעקב שוהא רחמנות את יצחק עם יצחק.
צדיק מושל ביראת אלהים צדיקים הופכין מדת הדין למדת הרחמים. למשל כשתינוק רוצה איזה דבר שהתינוק נהנה ממנו אביו מחמת אהבתו לתינוק יש לו הנאה כשיהיה אותו הדבר להתינוק שנמצא התינוק מוליד אהבת אותו דבר באביו. וכן למשל כשיש כאב לאדם ברגלו גורם הרגל רצון במחשבתו שיצוה ליד להסיר הכאב כיון שהם אחדות אחד. וכן הצדיק כשהוא דבוק בבורא ית' כל מה שחסר לו גורם למעלה כביכול רצון בבורא ית'. וזה המשל הראשון שייך בענין שארז"ל שמצוה בשבת אכילה ושתיה. ולכאורה קשה מה הנאה יש לנשמה יתירה באכילה ושתיה. ולפי המשל הזה א"ש שהנשמה יתירה יש לה ג"כ תענוג זה כמ"ש בזוהר ע"פ באתי לגני אחותי כלה בשביל רעותא דילה אכיל ושתי.
כשיש למלך בן במקום מטונף הוא הולך לאותו מקום מחמת אהבת הבן כדי ליקח אותו משם. כך לפעמים נולד מחשבה באדם מחמת שהעולמות יורדים מלמעלה ובאין לאדם ג"כ אותה המחשבה וכשהוא חכם לידע באיזה ענין הוא המחשבה אם באהבה אם ביראה אם בתפארת אעפ"י שהוא מעניני עה"ז בתאוה גופנית הוא יכול להעלות אותה וידע שאותה המחשבה צריך להתתקן בזו השעה אם באהבה אם ביראה אם בתפארת שנתקלקלה מחמת השבירה ועכשיו הוא עת להעלות אותה. ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה מהשבירה היינו שידבק עצמו בבורא ית' לפי אותה המדה הנ"ל אם באהבה או ביראה או בת"ת ובשאר מדות של ז' ימי הבנין ותמיד יראה במחשבתו איזה מדה נולד בו אם מאהבה או מיראה או מת"ת ויעלה אותה המחשבה למעלה. וכן באכילה ושתיה כשנולד בו אהבה אז לוקח התענוג שהיה מאכילה ושתיה זו ומעלה אותו התענוג לבורא ית'. וכן כשנולד בו התפארות יעלה אותו התפארות שיש באותו דבר שמכח זה נולד אותו התפארת וידבק אותו לבורא ית'. שבכל דבר נמצא התפשטות הבורא ית' שמלא כל הארץ כבודו. ויעלה אותו הפנימית שיש באותו דבר כ"א לפי מדתו מז' ימי הבנין וידבק הפנימית של אותו הדבר בבורא ית'.
בכל תנועה נמצא הבורא ית' שא"א לעשות שום תנועה ושום דיבור בלי כח הבורא ית' וזהו מכה"כ. כל הדיבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדיבור ומחשבתו הוא עולם המחשבה. וכשהם מדברים טוב ומדבקים המחשבה בזה הדיבור אז הם מחברים עולם הדיבור בעולם המחשבה וגורמים טוב. וכן כשמדברים רע גורמים רע חס ושלום ויש בזה חכמה נפלאה. וזהו ותבחר לשון ערומים שלא ירגיל עצמו שיצא מפיו דברים רעים שהם מסטרא דדינא רק ירגיל תמיד את עצמו בדברים טובים שהם מסטרא דחסד. וכן במחשבתו ויגרום כך.
בזוהר צריך לשתפא בהילוכי' דידי' ובישיבה ובהקיץ דילי' שכינתא פי' שכל דבר שעושה יעשה הכל לניצוץ השכינה שבתוכו ויעשה הכל עבור השכינה ולא לעצמו.
בגמרא הצדיקים דומין לאילן הנטוע. פי' שכמו שזורעין דבר בארץ אז ממשיך כל הכוחות שיש בארץ לתוך הזרע ומוציא הפירות . כך הצדיקים בעה"ז ממשיך הנצוצות שמשורש נשמתו בכל דבר שבעולם ומעלה אותן הנצוצות לבורא ית'. המשל הוא כלי להשכל וכן הדיבור הוא כלי למחשבה וכשהוא מדבר בלי כוונה הוא שבירת הכלים שאין חיות בכלים כשהוא מפשיט עצמו מהגשמיות שהוא הגוף והכלי שלו אז יכול לראות הפנימית הכלי דהיינו החיות והאורות של אותיות. כשהוא מפשיט עצמו מגשמיות ומלביש עצמו בתוך דיבורים אז הוא דבוק בבורא יתברך שהוא מלובש בתוך הדיבורים ויראה שלא יפול ממחשבתו ויחזיק עצמו להעלות למעלה.
כשאדם רוצה להבין איזה דבר ומרבה עצה להבין הדבר אז הוא מעלה אותו לעולם המחשבה וממשיך לעצמו מהחכמה עליונה. כשלומד דבר שאמר התנא יחשוב ששם התנא הוא שם הגוף והשכל של אותן דיבורים שאמר ההתנא הוא המוחין. וכל התנאים והאמוראים הם מדות קב"ה ושכינתא. נמצא שהוא מתקן עולם הדבור ועולם המחשבה באותו לימוד. כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא אז מצמצם מחשבתו באותן הדיבורים רעים ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של אין סוף ושורין עליו דינים וכן כשמחשב דברים גשמים הוא מצמצם לשם מחשבתו שבכל מקום שהוא מחשבו הוא ממשיך עצמו לשם שהמחשבה היא קומה שלימה. יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו הוא עולם דיבור המחשבה הוא כמו ספר שאומר מה שראה בספר כן אומה מה שרוצה במחשבתו וכמדומה לי שזה ששמעתי הפירוש אסתכל קב"ה באורייתא וברא עלמא שהתורה מחכמה נפיק ר"ל מה שראה שמחשבתו כבי' רוצה שיברא זו הדבר ברא.
כשיתפלל במקום שיש דברים בטלים אם הם דיבורים של שמחה אזי יכול להעלותן מכוח שמעלה אותם יש שמחה גדולה למעלה ונולד בו התלהבות גדול ואם הם דיבורים של עצבות קשה להעלותם. ישים כל מחשבתו בכח התיבות שהוא מדבר עד שיראה האורות של התיבה האיך מתנוצצים זה בזה ומתוכם נולדים כמה אורות וזהו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. בסתם האורות של האותיות הם חדרים של הש"י שהוא ממשיך את אצילות ולתוכן צריך להפשיט נשמתו מגופו ותהיה נשמתו מלובשת באותן המחשבות שהוא מדבר ויראה כמה עולמות העליונים ויש באדם כמה כוחות שלזה העולם צריך כח זה ולזה העולם כח זה שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ.
ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו ואם הוא חכם באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר בהש"י שהמחשבה הוא אותיות שהם אברי השכינה רק שנפלו מכח השבירה ונעשו הצירוף של האותיות רע בקליפות כמו אדם שנותן מעדנים מעורבין מין בשאינו מינו שכל אחד בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מאוס ורע מאוד. כך זה הוא ג"כ נעשה רע וכשהוא מבין באיזה ענין המחשבה אם בתאוה הוא מעולם האהבה נפל אם ביראה רעה הוא מעולם היראה אם בגאוה הוא מעולם התפארת. וכן בשארי דברים שכולם משבעת ימי הבנין נפלו וכשהוא מקשר אותם בהש"י באהבת הבורא וביראת הבורא הוא מחזיר אותם לשרשם וכן בשאר מדות כל מחשבה לפי המידה שנפלה ממנה הוא מקשר אותה לאותה המדה והקליפות נופלים ממנה ונעשה הצירוף טוב. וזהו מתיר את החבלים והשקים נופים השקים דהיינו הקליפות נופלים. ויש להשי"ת בזה הנאה גדולה כמשל הבן מלך שנפל לשביה כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שיש אצלו תמיד אין דבר יכול להשתנות מתולדה לתולדה אחרת כמו ביצה שנעשה ממנה אפרוח שצריך מתחילה להתבטל כלל מתולדות ביצה דהיינו מתולדה ראשונה ואח"כ יכול להיות תולדה אחרת ממנה. כן כל דבר צריך להיות כן שצריך לבא למדריגת אי"ן ואח"כ יכול להיות דבר אחר וכן בכל הניסים שהם משינוי הטבע צריך מתחילה שיתעלה הדבר בספירת אין ואח"כ משפיע משם באופן שיהיה נס. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שלכך נתוסף ה' בשרה שהיה צריך להעלותה לה' ראשונה כדי שתלד שרה.