שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וכו'. וי"ל מ"ש בזוהר כי מי בז ליום קטנות שבעה עיני ה' המה משוטטים בארץ, דכלל הוא שאותיות שנפלו בשבירה מז' ימי בראשית הם באים לאדם בתפילה מחשבת אהבה ויראה התפארות נצח הוד וכו' וזהו מים התחתונים בוכים אנן בעי למיקם קדם מלכא ולכך הם באים לפי מדרגותם והם באים דווקא בלא דעת שאומר התיבות כמו בתהלים והמחשבות באים לו מפני שצריך לבוא לקטנות כדי לתקן ענינם לכך צריך להיות בלא דעת זהו כי בז ליום קטנות שבעה עיני ה' משוטטים וכו' וזה אנו צריכים להעלות עד ביאת הגואל ב"ב שהדיבור הוא בגלות ולע"ל לא יהיה שום דיבור ומחשבה רק להש"י שיעלו כל שבירות והבן ואל תקשה מה יהיה מן התיבות שאמר בלא דעת אך הכלל הוא אם אדם חושב שהדיבור אינו מדבר כלל אלא השכינה מדברת מתוך גרונו הנק' עולם הדיבור כ"י כידוע והזכרון שזוכר הדברים שהורגל אליהם הוא מעלה הדיבורים ובאמת גלות השכינה ר"ל הדיבור הוא בגלות ותבין מאוד. והוא משל המלך צוה לעבדיו להגביה הר א' גדול מאוד מה שאינו יכול להיות והיה עצה בין עבדיו לחפור ההר ולשברו ולפררו לחתיכות קטנים וכ"א הגביה מעט לפי כחו ובזה עשו מאמר המלך. כך המלך ממ"ה הקב"ה ציוה לנו להגביה ניצוצות קדושה כי זה תכלית העבודה לגרום תענוג גדול להביא מדריגות תחתונים למעלה כאשר מבואר במ"א ולכך היה השבירה כדי שכ"א יוכל להעלות לפי מדרגתו ותבין היטב משל הזה ולזה אמר מי אתה הר הגדול וכו' למישור. ודע לך שאותיות התורה יש בהם קדושה ששורה עליו קדושה רוחנית מהאותיות ואורייתא וקב"ה כולא חד ולכך אמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו לשון בגדים שחוקים ר"ל הדיבור שהיה עד כעת בגלות פינו ולשונינו רנה דזה תענוג גדול כנ"ל אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה כלומר מה שהיה בגוים בה הגדיל את השם כביכול אלה הם א' קול פשוט ההולך בג' קווין לה' מוצאות הפה וזהו מי המחשבה ברא אלה וזהו אלם מאלהים שהמוצאות הם אלמים אך כשבא היו"ד המחשבה והשכל לה' מוצאות הפה נעשה אלהים מלא ואאריך בזה אי"ה במ"א. הכלל הוא מהעלאת המחשבה תכף שבא לו המחשבה יהיה לו בושה גדולה על שנתן דעתו על דבר זה ומבושה יבוא לאי"ן וכשהוא אי"ן נמצא המחשבה שלו הוא עולם המחשבה ודיבורו עולם הדיבור ויכול להיות העלא' למחשבתו על ידי זה מה שיבוש מדבריו בעצמו ששומע שעולם הדיבור מדבר בו ותפילה לשון דביקות ליראה את ה' וזהו פי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם ר"ל כשאין אתם סוברים שמחשבותיכם הוא עולם המחשבה אז ולא דרככם דרכי בוודאי אך כשבא לאי"ן יש לו השגה כי החכמה מאי"ן תמצא וישיג שעולם המחשבה והדיבור מדברים בו ויהיה לו התלהבות מזה שהוא שושבינה דמטרוניתא כאמור בזוהר חזי במאי ברא אתינא לקמך וזה שמתגבר א"ע זה הוא עיקר העלאה למחשבה לשורשו וזהו כמו שמכין תינוקת של בית רבן ועי"ז בא לבושה ולאי"ן והחכמה מאין תמצא וגם העלאת המחשבה הוא יחוד ע"ש מים תחתונים בוכים מהשבירה וצריך להיות אי"ן וכדאי' בגמ' שהיה מגרש בקי בעת היחוד וזה ענין קטנות שזורקין את האדם לקטנות ששולחין לו המחשבה כדי שיהיה בקטנות ויבוא לאין ודו"ק היטיב והנה אף לעתים לא יכול להיות בדחילו ורחימו חשוב כאלו הוא בדחילו ורחימו כשהוא חושב המחשבה והדיבור הוא מעולמות עליונים ומחשבה הוא השכל נק' אהבה והדיבור נק' יראה והוא חושב השכל מדבר עם עולם הדיבור נק' דחילו ורחימו ודו"ק: