תקכד.
האדם הגדול בענקים היה אברהם גדול בקומה יותר מענקים. בענקים זה אברהם. שהיה קומתו גובה נגד שבעים וארבעה אנשים. ואכילתו ושתייתו כך היה. כמניין שבעים וארבעה אנשים. וכוחו כל שכן. ומה עשה. נטל שבעה עשר בני קטורה. ובנה להם כרך של ברזל והכניסן לתוכו. והשמש מעולם לא נכנס לתוכו. מפני שהיה גבוה הרבה. ומסר להם דיסקרין אחת של אבנים טובות ומרגליות. ומשתמשין. ולעתיד לבא עתיד [הקב"ה] להחפיר את הלבנה ואת החמה. כמה דכתי' וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עומדין לשמש. ובב"ר מפרש שלכך קראו גדול. לפי שעלה במחשבה להבראות קודם שנברא העולם אלא שנתנו באמצע בין דור המבול לדור הפלגה. וזהו שיסד הפייט כאחור וקדם בתווך נחצב. ת'. עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל. ואברהם אבינו היה טומנו בכף ידו. ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו. ונטלו אברהם ועשאו מיטת שן והיה ישן שם, ויש אומ' כסאו עשאו, וישב בו כל ימיו. ומי נתנו לאברהם נמרוד. והלך עוג ובנה ששים עיירות. וקטן שבהן היה גובהו ששים מיל. שנאמ' ששים עיר כל חבל ארגב. ומה היה אכילתו. אלף שוורים ומכל חיה. ושתייתו אלף מדות. ומה היתה טיפת זריעתו שלשים וששה ליטרין. וכן לכל דורות: תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו לו את הכתנת שרוייה בדם. לא האמין להם כל עיקר. מניין. דכת' וימאן להתנחם. לפי שאין מקבלין תנחומין על החי. שמת הוא עצמו משתכח מן הלב. שנאמ' נשכחתי כמת מלב. ומה עשה הלך בהרים וחצב לו שנים עשר אבנים והעמידן שוה. וכתב על כל אחת ואחת שם שבטו ושם מזלו. ושם חדשו. היאך כתב על אבן אחת. ראובן טלה ניסן. וכן לכל אבן ואבן. התחיל משביע ואומ' להם גוזרני עליכם שתעמדו לראובן ולא עמדו. לשמעון ולא עמדו. וכן לכל שבט ושבט ולא עמדו. וכיון שהזכיר להם שם יוסף מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי. ועוד הלך וביחן עצמו באלומות כדעת הראשון. וכתב עליהם שם שמות השבטים והחדשים והמזלות. ואומר להם גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי שהוא לבוש אורים ותומים. ליהודה שהוא מלך ולא עמדו. וכשהזכיר להם שם יוסף עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר עיקר שהוא חי אלא מן המשמרת אלישיב כהן אלקנה שקנהו פוטיפר. ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וגומ'. ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח: בת שלש שנים היתה רבקה כשיצת מבית אביה. על שם דכת' ואיש לא ידעה. ואין איש אלא אביה. וכן דרכם של מלכים כשנולד להם בת מנהגם לשמש אחר שלש שנים. ולפי שלא יעניה אביה נעשה לה נס שלא תטמא. שכך היה מנהגם של ארמיים לשכב עם בנותיהם בתולות ואחר כך משיאים אותם: בת שש שנים היתה דינה כשהולידה אסנת משכם מניין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב ללבן. והן סוף עשרים שנה שמת. מיכן ואילך יוסיף המבין דעת וירד מיכאל והוליכה לבית פוטיפר והנוטל ציפרניו לא יטלם זה אחר זה משום דקשה לכשפים. אלא יתחיל בקמיצה ואחר כך אצבע ואחר כך זרת ואחר כך אמה ומשלים בגודל. ומי שעושה כן תשמור דעתו. וזה משמונה דברים שצריך בהן לרחוץ את ידיו. מי שיצא מבית המרחץ. מי שנוגע ברגליו, ומי שנוטל ציפורניו. ומי שנוטל מנעליו. או חולצם. ומי שנוגע במת. ומי שמפלא כליו. ומי שנוגע באמתו. ומי שעשה אחת מכל אילו ואינו מקבל עליו ליטול ידיו בכל אחת ואחת אם חכם הוא תלמודו משתכח ממנו. ואם בור הוא יוצא מדעתו קודם מיתתו:
אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה. ולא על עורות חיה טמאה. ולא תופרין בגידין. ולא כורכן בשערן. והלכה למשה מסיני שכותבין על עורות בהמה טהורה וחיה טהורה. ותופרין בגידין וכורכן בשערן. והלכה למשה מסיני שמסרגלין בקנה וכותבין בדיו על העור שהוא סמוך לו מן המקרא. ואני כתב על הספר בדיו: [היל' ב']: שאל אחד את ר' יהושע הגרסי. מפני מה כותבין על עורות נבילות וטריפות. אמ' לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלך אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקלטור איזה מהן משובח זה שהרגו מלך. א"ל א"כ יהא מותר באכילה. א"ל הרי הוא אומ' לא תאכלו כל נבלה. התורה אסרה. אני מה אעשה לך. מיכן שכותבין על עורות נבילות וטריפות ואינם חוששין שמא עורות לבובין הן: היל' ג': לוקחין עורות מכל מקום לספרים תפילין ומזוזות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן: היל' ד': כותבין על הקלף במקום הבשר ועל הגויל במקום השיער. ואינו רשאי לשנות. והלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה שאין קורין בו: היל' ה': אין כותבין לא על גבי דיפתרא ולא על גבי נייר מחוק. לא בשחור. ולא בשיחוד. ולא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל נטוריא. ולא נותנין קונקונתום בדיו: היל' ו': אמ' ר' יעקב משום ר' מאיר (שאמ' משום ר' מאיר) שאמ' משום ר' ישמעאל כותבין תורה בקנקנתום חוץ מפרשת סוטה אמר רבי (יעקב) [יהודה] לא היה אומ' כן אלא חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מפני שהיא נמחקת. אמר רבי שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר שאמ' משום ר' ישמעאל שנותנין קנקנתום בדיו: היל' ז': אין כותבין לא עברית ולא ארמיית ולא יוונית. בכל הכתובים לא יקרא בו עד שתהא כתובה אשורית: היל' ח': מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית והיתה אותו היום קשה לישר' כיום שנעשה בו את העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה: היל' ט': שוב מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקינים והושיבם בשבעים ושנים בתים. ולא גילה להם על מה כינסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד. אמ' להם כתבו תורת משה רבכם. נתן הק' עיצה בלב כל אחד והסכימו כולם לדעת אחד וכתבו לו תורה בפני עצמה ושלשה עשר דברים שינו בה: אלהים ברא בראשית. ויאמר אלהים אעשה אדם בצלם ובדמות. ויכל בשישי. וישבת ביום השביעי. זכר ונקוביו בראו. הבה ארדה ואבלה. ותצחק שרה בקרוביה. כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי אדם. ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה. ואל זאטוטי בני ישר' לא שלח ידו. לא חמד אחד מהם נשאתי. ואת צעירת הרגלים. אשר חלק י"י אלהיך אתם להאיר לכל העמים. ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי לעבדם: היל' י': אין כותבין בזהב מעשה בתורתו של אלכסנדריים שהיו כל אזכרותיה כתובין בזהב. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תיגנז: היל' י"א: כל התורה כולה עברית היא. אלא יש בה דברים של תרגום אל יהפכם עברית. כגון יגר סהדותא. גלעד וחבירו. ויש אומ' לא דברו אלא על עד סהדותא ועל גל יגר. שהן שתי לשונות עברית ותרגום. עברית שכותבו תרגום ותרגום שכתבו עברית אל יקרא בו. ואיזהו תרגום כגון יגר סהדותא וחבירו. וגלעד וחבירו. והאזינו שעשאו שירה ושירה שעשאו האזינו. רצוף שעשאו מסורג. מסורג שעשאו רצוף. או שעשה את המסורג שלא כהילכתו אל יקרא בו: היל' י"ב: גמר את הספר ושייר בה פחות מדף. מסורגו ועושה אותו דף קטן בפני עצמו. ואינו נמנע: היל' י"ג: יריעה של (שלשה) [ששה] חולקים אותה לשנים ושל חמשה אין חולקין אותה שלא יעשה אחד שנים ואחד שלשה. ואינו רשאי לכתוב אלא א"כ סימל. כתב יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ואינו רשאי לכתוב אלא א"כ יודע לקרות: היל' י"ד: ספר תורה שכתבו מין או ממזר או גר או עבד או חרש או שוטה או קטן. אל יקרא: זה הכלל כל המוציא את הרבים ידי חובתם. אם כתבו מוציא את הרבים ידי חובתן: וכל שאינו מוציא את הרבים ידי חובתן אם כתבו אינו מוציא את הרבים ידי חובתן: היל' ט"ו: פתוחה שעשאה סתומה. סתומה שעשאה פתוחה הרי זה יגנז: איזו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש שיטה. ואיזו היא סתומה כל שהניח מבאמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שם שלש אותיות. גמר את כל הפרשה בסוף הדף ישייר שיטה אחת מלמעלה. ואם שייר מלמטן כדי לכתוב שם שלש אותיות מתחיל מלמעלה: סליק פירקא: