(ס"ק א) ממעטים כו' כמ"ש התוס' פ"ק דמגלה דף ה' ע"ב. שכתב דע"כ ממעטים ר"ל שאין ששין כלל אבל א"ל ממעטים אבל ששים קצת דאם כן ה"ל לפרש השיעור מה קורא מעט עכ"ל אע"ג דהתו' כתבו כן אתענית גשמים והתוס' שם סוברים דאותן התעניות חמירי מט"ב אפ"ה יליף מיניה מ"א דגם משנכנס אב הדין כן. דהא גם משנכנס אב קתני ממעטים ואיכא ג"כ ראית התו' דא"א דמעט מותר ה"ל לפרש השיעור וכ"כ הרב"י ואע"ג דלפ"ז במו"מ דקתני ג"כ ממעטים במו"מ ה"ל לאסור כל משא ומתן וכדהוי ס"ל לאנשי בו"דן באמת כמ"ש הרב"י יעי"ש. ז"א דוקא לענין שמחה ע"כ צ"ל דאין שמחים כלל דאל"כ לא נדע שעורו. וה"ל לברייתא לפרש. משא"כ במו"מ הן לדעת האומריה דאין איסור כ"א מו"מ של שמחה הרי נתנה ברייתא שיעור דתיבת שמחה דקתני בש"ע קאי גם על מו"מ ובברייתא דלא הוזכר של שמחה מ"מ הרי גם בבנין לא הוזכר דדוקא של שמחה וצ"ל דהברייתא סמכה את עצמה דמעצמנו נבין ונדע דלא אסור כי אם של שמחה. וה"ה דמהאי טעמא לא הוזכיר במו"מ של שמחה דגם כן נדע מעצמנו של שמחה וכן לאידך פוסקים דס"ל דכל מו"מ אפי' אינו של שמחה צריך למעט ולא הותר כי אם כדי פרנסתינו ג"כ לא הוצרך ברייתא ליתן שיעור דממילא נדע גבול להאי מיעוט. והיינו יותר מצורך פרנסתו. מה שא"כ בשמחה ליכא גבול מצד הסברא לחלק עד כמה מותר. ואי איכא שיעור ה"ל לברייתא לפרש אע"כ דאין שמחים כלל ועיין סעיף ב':