ובכלל זה שלא תדבק אות לחברתה וכו'. בס' מלא"ש כתב דהקפת גויל נראה מלשון הטור דמשום כתיבה תמה הוא. והנה כן מבואר להדיא בתוס' גיטין דף כ' ע"ב ד"ה לא צריכא. דבס"ת תו"מ בעינין שיהיו האותיות מוקפות גויל משום דכתיב בהי וכתבתם כתיבה תמה. וכ"כ שם הרא"ש והר"ן והמרדכי:
ובין תיבה לתיבה וכו'. הרמ"א בסי' ל"ב סעיף ל"ב כתב עוד דבין שיטה לשיטה צריך להניח כמלא שיטה. אבל המג"א כתב שם בשם הש"ג ומהרי"ל שאין צריכין להניח כמלא שיטה אלא בס"ת ולא בתפילין ומזוזות וכתב שכן נוהגין הסופרים שאין מדקדקין בזה (בחקירה ח' אעשה אי"ה סמוכין לזה מן הירושלמי) אמנם עתה אנו רואים שהסופרים היראים מדקדקים בזה. וכן נראה לפע"ד שנכון לדקדק בזה גם בתו"מ. ועינינו הרואות שאם אין ריוח בין השיטין כמלא שיטה כמה קלקולים יש. בכ"ף פשוטה שנדמית לרי"ש. וכן צואר הלמ"ד שאינו כמו וי"ו (כאשר צריך להיות) אלא כעין יו"ד. או שנכנס לתוך חלל האות שבשיטה שעליה. לכן לפע"ד יש לדקדק לעשות כהרמ"א להניח גם בתו"מ בין שיטה לשיטה כמלא שיטה:
אנו רואים וכו'. כ"כ הט"ז (וע"ל סי' י"ט סק"ה) ובס' בני יונה כתב דכיון דהשיעורין שנאמרו בין אות לאות ובין תיבה לתיבה אינן אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד תליא בקריאת התינוק. לכן אם קירב שתי תיבות ובסוף התיבה הראשונה מ"ם סתומה או משאר הכפולין צ"ע אם יש לפסול דהא ניכר לתינוק שהן שתי תיבות. ושוב מביא דברי ט"ז אלו וכתב וז"ל ומזה אפשר ללמוד להכשיר (כצ"ל) ג"כ מש"ל במ"ם סתומה וכיוצא בה עכ"ל. ובס' מלא"ש כלל כ"ה בינה סק"ב כתב עליו וז"ל תמוה לענ"ד מה עלה בדעתו לספוקי בזה דהלא פשוט בכל הפוסקים דקריא' התינוק לא מהני כ"א לברר הספק וכו' וכיון דאנו רואים שהתיבות הראויות להיות רחוקות זו מזו נתקרבו שלא כדין ובציר לי' שיעורא שמנאו הרמב"ם תוך הדברים הפוסלים מראו' א"כ קריאת התינוק מה יושיענו עכ"ל. והנה לפי דבריו עוד מיגרע גרע מה שהתיבה הראשונה מסיימת במ"ם סתומה וכדומה. דאלו בשתי תיבות אחרות אם יש קצת הפסק ואנו מסופקין אם הוא כשיעור או לא אנו סומכין על התינוק. ובכאן אף שיש לנו ספק אין אנו יכולין לסמוך על התינוק. דכיון דהתיבה מסיימת במ"ם סתומה מסתמא יקרא אותן לשתי תיבות ואין בזה תקנה כלל רק בהיות ההפסק דוקא כמלא אות קטנה (והו"ל להפוסקים להזכיר חומרא זאת) ואמנם לפע"ד נראה דעת הבני"ו. כי אף שבאות שאנו רואין אותו שאינו כתיקונו לא מהני הבחנת התינוק היינו משום דהאות צריך להיות צורתו עליו כמו שניתן בסיני וכמו שהיה בלוחות. אבל בהני הפסקות כיון שבדיעבד אינן מעכבין אלא כשנראין שתי תיבות כתיבה אחת שמשתנית הקריאה וכמ"ש הרמב"ם. ולכן אף אם אין הפסק רק שע"י המ"ם סתומה וכדומה נראה וניכר שהן שתי תיבות י"ל דשפיר דמי. ובס' שערי אפרים כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על זה שלא להוציא ס"ת אחרת:
וסותמתו. מ"ש הפרמ"ג מדיו עבה עם גומי. כפי הנראה הדיו שבזמן הגמ' היתה עבה יותר מן הדיו שנוהגין בה עתה הסופרים:
עד ההפסק וכו'. אבל מה שלמטה מן ההפסק אינו מצטרף. כן היא דעת המרדכי ורוב הפוסקים. אך דעת הר"מ המאירי הובא בב"י שאם הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה לתינוק כשר. וע' בד"מ אות ד'. ונראה לפע"ד להוכיח דגם דעת רש"י ז"ל דלא מיצטרף. ובזה נראה לעמוד על כוונתו גבי איפסקה וי"ו דויהרג בניקבא שכתב וי"ו דויהרג אירע במקום נקב. ובס' אבן עוזר (שאצל הפר"ח או"ח) הקשה אמאי לא פירש כן גם בעובדא קמא דאיפסקה ה"א דהעם בניקבא (ומתוך כך השיא דעת רש"י ז"ל לכוונה אחרת ממ"ש הב"י לדעתו. ע"ש וע' שו"ת בית אפרים או"ח סי' ג') ולפע"ד לשון רש"י ז"ל צח ונקי מדוייק בתכלית הדיוק. כי הנה לשון הפסק שייך בשני אופנים. או שיש כאן ענין אחד ארוך ובא איזה דבר ומפסיקו באמצע לשני חלקים. או שאחד הולך או מושך איזה דבר והיה דעתו ללכת או למשוך את הדבר יותר רק שמחמת איזה סיבה הוצרך לפסוק שם שלא ללכת ושלא למשוך יותר. אבל אם יש כאן דבר א' ובא א' ולקח ממנו מקצתו על זה לא שייך לומר שהפסיקו אלא שייך לומר שקצרו או גרעו. ולכן בעובדא קמא דאיפסקה ה"א לא חש לפרש באיזה ענין נעשה ההפסק שאפי' אם נאמר שנעשה בענין הראשון דהיינו שהנקב חלק את הרגל לשני חלקים ג"כ ניחא. דכל שאנו רואים שנשאר כשיעור אות קטנה כשר. אבל בעובדא דאיפסקה וי"ו לא נוכל לפרש כן שהרי אם הנקב הפסיק את הוי"ו לשני חלקים לא נוכל לסמוך אינוקא. כי הוא יצרף גם את החלק התחתון ובאמת לא מיצטרפי והיינו צריכין לכסות את החלק התחתון (כמ"ש הט"ז בסי' ל"ב סק"י) וזה לא נזכר בגמ'. ואם נאמר שהנקב כלה כל החלק התחתון על זה לא שייך לשון איפסקה אלא הול"ל איתקצרה לי' וי"ו דויהרג בניקבא או איגרע לי' וי"ו דויהרג בניקבא. לכן פירש וי"ו דויהרג אירע במקום נקב. דבענין זה שייך שפיר לשון הפסק אף אם מצד האחר של הנקב אין כלום אלא שמשך את הקולמס ומחמת הנקב הוצרך להפסיק. וזה נכון לפע"ד בדיוק לשון רש"י ז"ל. ומוכח דס"ל כדעת רוב הפוסקים דלא מיצטרפי: האמנם דלפי"ז מוכח נמי דעת רש"י דגם אם בשעת הכתיבה פגע בנקב לא איכפת לן משום הקפת גויל. וכמ"ש הב"י. כבר כתב שם הב"י כי דעת הרמב"ם ושאר פוסקים בהך מילתא דלא כותי'. והנה הרי"ף והרא"ש בעובדא דוי"ו לא גרסי בניקבא. ולדידהו י"ל בא"א (ועמ"ש אי"ה בחקירה ד'):
חוט דק וכו'. ב"י בשם הר"מ. בשו"ת מאמר מרדכי סי' פ"ג נשאל על וא"ו שבשם הוי' ב"ה שבס"ת שמכח חוזק החריפות של הדיו נתאכל הקלף שתחתיו וניקב כל תוכו של עובי הוא"ו מלמעלה למטה ולא נשאר מן האות רק חוט אחד דק מאוד כל סביבו והחוט עצמו בצד שמאלו דהיינו בפנימיות הוא"ו נפסק קצת באמצעו וצידד שם להכשיר וסיים ולכן נלע"ד לדבק עליו מטלית מבחוץ ולמלא את הוי"ו בדיו וכשר עכ"ל:
צריכין ליזהר וכו'. ואם נכנס לתוך דל"ת או לתוך רי"ש או לתוך כ"ף פשוטה ונראית כמו ה"א פסולה. ואם נכנס לתוך חלל ה"א או חי"ת וכדומה. יש להראות לתינוק אם אינו מעכב את הקריאה כשר ואם מעכב את הקריאה פסול. ועמ"ש אי"ה בחקירה ג' אם אירע כן בשם:
יש להחמיר וכו'. וכן להיפוך שתי תיבות שהאות האחרון מן התיבה הראשונה נמשך למטה עד סמוך להתיבה השני' כגון % שהיה רגל העין משוך עד סמוך להכ"ף. יש להסתפק אם כשר או לא. וע' בזה בס' גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק פ"א:
מותר. ואם כתב נו"ן מלמטה רחב הרבה ויו"ד למעלה בתוכה נגד הסוף כזה % יש להראות לתינוק. ומ"מ אם אירע כן בשם אף אם אין התינוק קוראו כראוי אין לתקן אפי' לכתוב מקודם יו"ד סמוך. ולכן טוב להחליף את היריעה או לקדור (פרח שושן כלל ב'):