אלא ממין המותר לפיך. במס' שבת דף ק"ח תוס' ד"ה איזה מהן חשוב וכו'. וא"ת תינח מתו מאליהן נחורות ועקודות מאי איכא למימר וי"ל כיון דמתו שרי א"כ מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר עכ"ל. וע' בשערי תשובה סי' ל"ב ס"ק ט"ז שהביא מ"ש בבכור שור מס' שבת דדעתו דבעינן דוקא מותר בפיך ממש ודלא כתוספות שכתבו דלא בעינן רק מין המותר בפיך ע"ש. אבל בירושלמי פ"ק דמגילה מבואר כמ"ש התוס' דאיתא התם אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה מ"ט למען תהיה תודת ה' בפיך ממה שאתה נותן בפיך והא תני כותבין ע"ג עור נבלות וטרפות מינא דאת נותן בפיך: דין עור בהמה טמאה שנולדה מטהורה או איפכא טהורה שנולדה מטמאה ע' שו"ת יד אלי' סי' ב':
הטמאים. ואפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתבן על עור בהמה טמאה. תוס' מס' סוטה דף י"ז ע"ב בשם ירושלמי:
ועל עור הדג וכו'. זהו לשון הרמב"ם ובגמ' מס' שבת דף ק"ח בעא מיני' מר ברי' דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפילין ע"ג עור של דג טהור א"ל וכו' אלא אם יבא אלי' ויאמר אם פסקה זוהמא מיני' אי לא פסקה זוהמא מיני'. והקשה בס' אניה דיונה כיון דלפי הגמ' הוי ספיקא הו"ל להרמב"ם לכתוב דאין כותבין על עור הדג דשמא לא פסקה זוהמא מיני' ואמאי כתב בלשון ברור. והלא יש נ"מ באין לו אחרים. דכיון דאינן פסולין רק מספיקא יניחן בלא ברכה ע"ש. ולפע"ד דעת הרמב"ם דכיון דאיכא ספיקא שמא לא פסקה זוהמא א"כ איסורא איכא לכתוב עליו תפילין דגנאי הוא לכתוב שמות הקדושים על דבר מזוהם. ואפי' אם אין לו עור אחר שו"ת עדיף. ואפי' אם עבר וכתבן על עור הדג אסור להניחן מאחר שנכתבו באיסור. אלא צריכין גניזה:
ואח"כ עור העוף כו'. כ"כ המג"א בשם הרמ"ע. וראיתי להעתיק לשון התשובה ההיא שכתב בסוף סי' ל"ז וז"ל. ובטעמי המצות להקנה זצ"ל אמר שעור העוף אעפ"י שהוא כבשרו משובח לכתיבת תפילין יותר מעור בהמה לפי שרוחות קדושות נושבות בעוף הטהור כי ע"כ דמו טעון כיסוי. ויש ללמוד מטעם זה שעור החיה משובח משל בהמה אעפ"י שהעוף משובח יותר ויגיד עליו קלות העופפות. עוד הוסיף לשבח עור השליל יותר מכולם למצוה מן המובחר כי אמר שאין בהמה יוצאה לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעה"ז נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם ע"כ. ואין ספק דשליל של חיה עדיף משל בהמה ובתרויהו *) של שחיטה מעלי טפי ששחיטת אמו מטהרתו ואין לה דין לגבי עובר אבל נבלה בין בידי אדם בין שמתה מאליה משמע שהוא דין קשה גם לשליל ושל בהמה שחוטה עדיף משל חיה נבלה עכ"ל הרמ"ע וע' באלי' רבה: והנה הגאון בעל חת"ם סופר זצ"ל הגיה דלא משמע כן מש"ס שבת דף ק"ח סוף ע"א. והיינו דאיתא התם שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך אלא מעתה ע"ג עור נבלות וטרפות אל יכתבו א"ל אמשול לך משל למה"ד לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור (שר הטבחים) איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך אלא מעתה יאכלו א"ל התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו א"ל קאלוס (משובח) הרי דנבלה שמתה מאלי' משובח יותר משחוטה. אמנם בס' אור זרוע כתב וז"ל כתב מורי הרב רבינו שמחה שדחאו בקש דא"כ שהרגה אספקליטור לפי תשובתו למה כותבין עליו אלא עיקר הטעם כדמפרש בירושלמי פ"ק דמגילה דנבלות וטרפות אע"ג דאינו מותר בפיך מינו מותר בפיך עכ"ל. ולפי"ז דברי הרמ"ע נכונים:
מעובדין לשמה. הפרמ"ג בסי' ל"ב א"א ס"ק י"ג החליט בפשיטות מתשו' הרמב"ם שבכ"מ פ"א מהל' תפילין הל' י"א דעיבוד לשמה הוי רק דרבנן. אבל לדעת רוב הפוסקים הוא מדאורייתא ע' בס' מלאכת שמים:
לתוך המים וכו'. בעטז"ק כתב וז"ל וכך יאמר כשישים אותן במים לשם קדושת ישראל (נ"ל דצ"ל תורת ישראל) לשם תפילין ומזוזה וקמיעות ולשם עור לבתים לתפילין אני אשים עורות אלו למים ואז כשר לכתוב עליו כל מה שירצה עכ"ל. ובנוב"ת סי' קע"ה השיג עליו כי הנתינה לתוך המים לאו כלום היא אלא הכנה שיתרכך העור ויוכל אח"כ לקבל כח הסיד. ואמנם נראה כי העטז"ק נמשך בזה אחר הברוך שאמר שכתב דבכל מעשה שהוא עושה יאמר כן וכתב גם כשמניחן בתחלה למים ע"ש:
אין להתיר. כ"כ בס' מלא"ש בשם קצת פוסקים שחולקים על הט"ז בזה. גם בס' אניה דיונה מביא מ"ש בס' הזכרונות וז"ל אותן בני אדם שמעבדין על ידי כותים ומסייעים אותו במלאכתו יש שאינם עושים כן בתחלת העיבוד כשמשימים אותו בתוך הסיד כמעט בסופו אחר שעיקר העיבוד כבר נעשה והדין הפשוט שצריך להיות בתחלה ואפי' בישראל המעבד אינו מועיל כ"א כשיאמר כן בתחלת העיבוד עכ"ל:
במחשבה סגי. לקמן בסי' י' ס"ק ד' כתבתי קצת הוכחה דלקדושת השם סגי במחשבה. ולפי"ז י"ל דגם בעיבוד כן דהא לשמה דעיבוד ולשמה דאזכרות בלשון א' נאמרו בגיטין דף נ"ד ע"ב:
לא מהני לעכו"ם. דזה מחשב וזה עובד לא אמרי'. הרמ"ע סי' צ"ד:
יסייע לו הישראל. לשון ר"ב בסה"ת ואם גוי מעבדן וישראל עומד ע"ג ומסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד וכו'. והרא"ש מביא דבריו וכתב וז"ל ונהגו העם כמ"ש הר"ב כי אין עבדנין ישראלים מצויין בכל המקומות וכן הדעת מכרעת דבגט וכו' אבל בעיבוד לא בעינין אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הגוי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכו' עכ"ל. הנה מוכח מדבריו דאפי' סיוע אינו צריך (וע' מ"ש בזה בביאור מרדכי) והב"י תמה על הרא"ש וז"ל. ואני תמה למה כתב שנהגו כהר"ב לפי שאין עבדנין ישראל מצויין וכי אין עבדנין ישראל מצויין מאי הוי הא כיון שאינו צריך לשמה אלא בתחלת העיבוד יניחן הישראל תוך הסיד לשמה ואח"כ יעבדם הגוי והוו מעובדין לשמה גם לדעת הרמב"ם (ותירוצו דחוק ע"ש) ולפענ"ד נ"ל דס"ל להרא"ש דהא דסגי בתחלת העיבוד לשמה זהו רק כשזה המתחיל העיבוד גמר כל העיבוד בזה אמרינן דכל העבודות בתר העבודה הראשונה גרירי וכל העבודות שהיא עושה על דעת העבודה הראשונה הוא עושה. אבל אם אחד עשה תחלה עבודה אחת לשמה ואח"כ בא אדם אחר וגמר שאר העבודות בסתם בכה"ג לא אמרינן דבתר העבודה הראשונה גרירי דפנים חדשות באו לכאן. וכמש"ל אי"ה בסי' ד' סק"ג בשם תשו' ב"י בלשמה דכתיבה ע"ש: ולפי"ז יצא לנו לכאורה דבר חדש דאם הישראל לבדו מניח את העורות לתוך הסיד גרע טפי מאלו הניחן הגוי לבדו. והמג"א בסי' ל"ב ס"ק י"ג כתב בשם הג"מ דאם נותנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה מניח את העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייע עוד. וע"ש בלבושי שרד וצ"ע (שוב ראיתי כי הב"ח כתב לתרץ קושי' הב"י בסגנון אחר ע"ש):
שלש עורות הן וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"א מהל' תפילין ה' ח' ט' ופי' גויל היינו שלא נתקן כדאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וקלף נקרא צד החיצון על שם דקותו שנקלף. ודוכסוסטות נקרא צד הבשר כי דוך בלשון גמ' מקום כמו דוך פלן. וסוסטות בלשון יון בשר. וכותבין על שניהם במקום דיבוקם יחד. והסימן כבוד אלדים הסתר דבר. פי' שהתפילין והמזוזה שהם כבוד ה' יכתבו במקום הנסתר דהיינו במקום דיבוקם יחד. עטרת זקנים:
למעט דוכסוסטות. זהו לשון הרמב"ם. והרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' שבת השיג עליו וכתב וז"ל והרמב"ם ז"ל אמר כתב על הדוכסוסטות ס"ת פסול ואיני יודע מה הוא דהא תניא (שבת דף ע"ט ע"ב תנא דבי מנשה וכו') בס"ת כולן כשירין ואע"ג דבמסקנא מזוזה כשרה בקלף ובדוכסו' (ומצינו למימר דהך ברייתא במזוזה תני') ברייתא בס"ת קיימא כדמעיקרא חדא דמזוזה בגויל לא מפרשא להתירא (ובברייתא קתני נמי גויל) ועוד דלא פליגינין אנן אאוקימתא דגמ' דמוקי לה בס"ת ודכשרה בכולן בלא ראי' ואפי' אפשר לאוקים במסקנא במזוזה עכ"ל וע"ש עוד. והכ"מ כתב וז"ל בפ"ק דב"ב (דף י"ד) שאלו את רבי ס"ת בכמה אמר בגויל ו' טפחים בקלף איני יודע ומדלא מדכר דוכסוס' אלמא דוכסוס' כלל לא ואע"ג דבפ' המוציא תני דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסו' כשרה ואוקמוה בס"ת רבי לא ס"ל הכי וכותי' קימ"ל דהוא עדיף מתנא דבי מנשה. ועוד דבירושלמי פ"ק דמגלה ובמ"ס פ"ק קתני גבי ס"ת כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ומדלא מדכר דוכסוסטות אלמא כרבי ס"ל עכ"ל וכ"כ בב"י ע"ש. והנה מ"ש דרבי עדיף מתנא דבי מנשה. כפי הנראה דגריס בקלף איני יודע ומפרש דהכל הוא מדברי רבי שהשיב להם בגויל ו' טפחים ובקלף איני יודע. אבל לפום הגירסא שלפנינו בקלף בכמה איני יודע דהיינו ששאלו אותו בקלף בכמה והשיב איני יודע א"כ מרבי לא מוכח מידי אלא מן השואלים ומאן יימר לן דאינהו עדיפי מתנא דבי מנשה. גם הירושלמי ומ"ס לכאורה אינן מכריעין לדחות ברייתא דתנא דבי מנשה ואוקימתא דמוקמי' לה בש"ס דילן. דהא בכל מקום נקטינן כש"ס דילן: ולפע"ד אולי י"ל כן. כי הנה לכאורה קשה רב פפא דאמר רב דאמר כתנא דבי מנשה וכו'. נהי דהוי סבר דכתבי' תפילין אגויל ואיכא לאוקימה בתפילין. אבל אכתי אינו מוכרח ואפשר נמי לאוקימה בס"ת ודקארי לי' מאי קארי. ונ"ל כי הנה בהא דאמר אלא לאו אתפילין כתבו התוס' דהא דקתני כתבה לשון נקבה היינו מזוזה שבתפילין. והנה גם ס"ת בכל מקום בלשון זכר הוא (עמ"ש אי"ה בסי' ט"ז סק"ג) וקשה איך מוקמינן לה בס"ת הא כתבה קתני. ואין לומר דקאי איריעה דהא אי כתב יריעה אחת על מין אחר משאר הספר פסול כמ"ש רבנו בפ"ז ה"ד ס"ת שכתב מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף פסול אלא או כלו על הגויל או כלו על הקלף והוא מן הירושלמי. ופי' הפרישה משום דהוי כמו שני ספרים. והיא קושיא עצומה לכאורה. ולא מצאתי כעת לתרץ אלא לומר אחת משתי אלה. או דלפום הך אוקימתא דמוקמי' לה בס"ת באמת צריכין להגיה הברייתא ולומר תנו כתבו (ואף דלא אמרי הכי בגמ' להדיא כבר מצאנו כיוצא בזה בש"ס. ע' כתובות דף כ"ב רש"י ד"ה בעד אחד) או דפליג' אירושלמי וס"ל חציו על הגויל וחציו על הקלף כשר. ולפי"ז א"ש ררב פפא כיון דהוי סבר דכותבין תפילין על הגויל ואפשר לאוקימה אתפילין הוי מוקי לה הכי ואע"ג דלא פלטן מדוחקא דצ"ל כתבה היינו מזוזה שבתפילין מ"מ הכי עדיף טפי מלאוקימה בס"ת דהר צריכין לדחוקי טובא כמ"ש. אך המדחה דחי דאין כותבין תפילין על הגויל ולכן צריכין למשכוני אנפשי' ולאוקימה בס"ת. ולפי"ז למסקנא דמצינו לאוקימה במזוזה בלי שום דוחק ודאי דהכי היא. ולא מצאנו תנא דאית לי' ס"ת כשר על הדוכסוסטות ואית לן למימר דפסול כפשטא דסוגיא דב"ב וירושלמי ומ"ס. ואית לן נמי הוכחה גמורה דמזוזה כשרה על הגויל וכדעת רבנו:
פסול. במחצית השקל סי' ל"ב ס"ק י' כתב וז"ל וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתוב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטות ולא מבעיא בתפילין שאסור לכתוב על דוכסוסטות אלא אפי' מזוזה שמצוה לכתוב על דוכסוסטות כמבואר בי"ד סי' רפ"ח אפ"ה צריך שלא ישאר על העור קרום דק דהא בדוכסוסטות צריך לכתוב בצד השער ואם כותב על אותו קרום הרי כותב על דוכסוסטות בצד הבשר עכ"ל. הנה מה שהוא קורא לקרום זה הדבוק בשם דוכסוסטות אינו מדוייק כ"כ דהא כל שלא נפרד שם גויל עליו. ועכ"פ הדין דין אמת: וראיתי בס' שנות חיים שו"ת סת"ם הל' מזוזה תשו' ב' שכתב להתיר והביא ראי' מלשון הרא"ש שהביא הב"י בסי' רפ"ח שכתב וז"ל וראיתי פה שנהגו לכתבה (המזוזה) אגויל ויראה שהיא כשרה בגויל כי היכי דכשרה בקלף דבתפילין דוקא פסול גויל דהא אף בקלף אם שינה וכתב במקום שער פסול אבל במזוזה דכשרה אדוכסוסטות במקום שער ואקלף במקום בשר א"כ לא שייך בה שינוי וכשרה גם אגויל במקום כמו בדוכססטות במקום שער וכו' עכ"ל הרא"ש וכתב הנ"ל וז"ל א"כ כיון דמוכח לדהאי דאגויל במקום שער כשר אף דבס"ת ותפילין פסול על קלף במקום שער כאן כשר כיון דכשר על דוכס' במקום שער ה"נ להיפוך על דוכס' במקום בשר כשר כיון דכשרה על הקלף במקום בשר ובפרט דכתב להדיא דבמזוזה לא שייך שינוי משמע דכשר בכל ענין עכ"ל. ובמחכ"ת הנה מלשון הרא"ש ודאי אין שום הוכחה להכשיר לכתוב על דוכס' (וכן על גויל) במקום בשר. דהא לא כתב אלא דמדחזינן דכותבין מזוזה על מין שכותבין עליו במקום שער דהיינו על דוכס' ה"ה דכותבין אותה על גויל שהוא ג"כ מין שכותבין עליו במקום שער. אבל להתיר לכתוב במקום שאינו מקום כתיבה כלל זאת לא שמענו. ואדרבה מדדייק וכתב דכשרה גם אגויל במקום שער משמע דוקא במקום שער שהוא מקום כתיבה לס"ת ולא במקום בשר משום דבגויל מקום הבשר לא הוי מקום כתיבה כלל. ומינה ה"ה לדוכס' במקום בשר שאינו מקום כתיבה. אך הטור בסי' רע"א כתב דגם אדוכס' במקום בשר ואקלף במקום שער כשר. אבל בב"י שם השיג עליו ופסק בש"ע דלא כותי' והרמ"א אף שהביא שם דעה זאת בלשון יש מקילין אבל פשיטא דאין דעתו לפסוק הכי (ע' בהנהגת הוראות שלאחר סי' רמ"ב) אמת שגם בתוס' מנחות דף ל"ב ע"א ד"ה אידי ואידי כתבו סברא זאת בתירוץ הראשון אבל הרי כתבו שם עוד תירוץ אחר ובמס' שבת כתבו עוד תירוץ אחר. ופשיטא דלא שבקינן רוב גדולי הפוסקים המחמירין וניזול בתר מיעוטא דמקילין. ודברי המחה"ש טבין ותקילין:
יש מי שמכשיר. זוהי דעת מהר"י מינץ בתשו' וראייתו מדיו ע"ג דיו. אבל בס' בני יונה האריך לפסול משום דהוי חציצה גם מפני שאינו מתקיים זמן מרובה וסופו שהצבע מתפרד מעל הקלף כשתתישן וא"כ גורם מחיקת השם. ומה שהביא מהר"י מינץ ראי' מדיו ע"ג דיו דחה משום דהוי מינו ומין במינו לא חייץ. והנה מצאתי בתשו' מהר"ם א"ש ח"ג סי' ל"ב כתב ג"כ להכשיר והביא דאי' להתיר משום דהוי לנאותן וכל לנאותן *) אינו חוצץ כדאמר רבא גבי לולב סוכה דף ל"ז. ואמנם לפעד"נ דיש לחלק ג"כ ואין כאן מקום להאריך: ע' בשו"ת גבעת פינחס סי' נ"ו. והראי' שמביא ממה שנכתבה התורה בגלגל דכתיב וכתבתם על האבנים ואפ"ה לדברי ר"ש נכתבה ע"ג הסיד. הנה בס' בני יונה דחה זאת די"ל דלדידי' מצותו בכך ע"ש. ובודאי ראוי להחמיר בזה. אך אם הצבע הוא דק כ"כ שהדיו מתמצה בתוך הקלף גם בס' בני יונה כתב דאפשר להכשיר. ובשע"ת סי' ל"ב ס"ק י"א לאחר שהביא דברי הפמ"א כתב וז"ל. ונראה שלכתחלה יש להעביר על פניו בחוזק יד מטלית לבן ולקנחו היטב ואז מה שאינו מדובק בהקלף מהצבע דבק טוב יוסר ממנו ע"י הקינוח הזה ומה שנשאר מדובק בו הוא נעשה גוש אחד ואינו חוצץ ומ"מ נראה שאין להתיר רק משיחה דקה אבל לא אם הוא טוח על פניו ועב קצת עכ"ל: בבר"י יו"ד סי' רע"א אות ה' הביא מ"ש הגו"ר דקלף שהעביר עליו מי כרכום פסול דהקלף צריך שיהי' לבן. והוא ז"ל פקפק בו אבל לא דחה לגמרי ע"ש (שהביא דברי התוס' סנהדרין דף כ"א ע"ב ד"ה כתב ליבונאה. ולכאורה דברי התוס' בלא"ה צע"ק דהו"ל להקשות ג"כ דהלמ"מ שאין כותבין אלא בדיו ובכתב ההוא אין האות מדיו) והנה במ"ס ע"ג איתא חייב אדם לכתוב ס"ת נאה בקלפים נאים ועורות צבועי"ם כו' שנאמר זה א"ו כו'. אך י"ל דכוונתו על צד החיצון שאחורי הכתב. או י"ל שהוא ט"ס ול"ל עורות לבאים דהיינו קלף צבי: