צריך להיות ירא את ה' וכו'. כתב הפרמ"ג ולדעתי יותר משוחט. כי שם רק לאו דנבלה וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכים ברכות לבטלה. ואפילו נאמר דלא תעשה חמור מעשה מ"מ ברכה לבטלה שעובר על לאו דלא תשא י"א דהוי ד"ת ובצירוף עשה ודאי חמור משוחט עכ"ל. והנה השמלה חדשה כתב בדיני השוחט שצריך שיהיה יודע ספר דהיינו ללמוד מעצמו ולהבין בקצת גמ' עם פירש"י שאז יש לו לב מבין להזהר בדרכיו שיהיו מתוקנים. וכן יש ליזהר גם בסופר: וראיתי להעתיק פה מה שכתב בספר משנת חסידים סעיף רכ"ח וז"ל. מתוך כתב הרב וכו' יראה הרואה שפלות הדור שאנו בו שהוא יתום ואין דורש ואין מבקש על דברים כאלו שהם ברומו של עולם. וכל ריק ופוחז שיודע לכתוב איזה כתב אשורי מקולקל מתלבש בטלית שאינו שלו ומקבל סמיכה להיות סופר סת"ם. ועל ס"ת תפילין ומזוזות מסופרים כאלו יסמכו קהל ועדה וישראל הקרובים והרחוקים. ויהי' לנו מן התימה שאנו צועקין ואין אנו נענין. מה תמיה היא זאת. פוק חזי עובדא דר' חזקי' ור' ייסא (בזה"ק פ' אחרי מות דף ע"א) ותדון מני' דאם על יתרון וי"ו דהוה בקרא ושוסעת שסע פרסות דחו להני מתיא מבי מתיבתא ואמרי להו דהוי הס"ת פסול ומשקר בשמא דמלכא. מה יעשו בס"ת הנכתב בכל החסרונות האמורים וכיוצא בהם וכו'. לבי דוי ואין בידי שבט מושלים לתקן. רק להודיע צערי ברבים. אולי יחנן ה' ובדורות הבאים המלא ימלא איזה תיקון ויוכשרו דברי עכ"ל: כתב רבינו חיד"א בספר תורת השלמים (שנצמד לספרו לדוד אמת) נאה לסופר הטבילה תמידית. ויקדש את פיו מכל אלה וקללה ויהי' לשונו נקי וכו'. והמשכיל יעיין שם וימלא עוד דברים רמים. וע"ל סי' ד' ס"ק א':
שכתבן מין וכו'. בגיטין דף מ"ה ע"ב אמר רב נחמן נקטינן ס"ת (וה"ה תו"מ כמ"ש הרמב"ם) שכתבו מין (פירש"י יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל) ישרף (דודאי לשם ע"א כתבו) ובמ"ס פ"א הל' י"ג ס"ת שכתבו מין וכו' אל יקרא בו. וכתב שם בספר היקר כסא רחמים להגאון רבינו חיד"א זצ"ל וז"ל וא"ת איך כלל מין בהדי אינך ועל כלם קתני אל יקרא בו והרי אם כתבו מין ישרף וי"ל דברייתא שלנו לא נחית אלא לקריאת ס"ת ולהכי כלל כלם וקאמר אל יקרא בו ואה"נ דיש לחלק בספר עצמו דכתבו מין ישרף עכ"ל. ונפלאת היא בעיני על הגאון הזה מרא דכולא תלמודא ודכולהו ספרי. דאישתמיטתי' דבתלמודא דידן לנוסחא הישנה באידך ברייתא דהתם נמי הכי אתני' תני רב המנונא וכו' ס"ת תו"מ שכתבן מין ומסור וכו' פסולין שנאמר וכו'. וכך העתיקה שם הר"ן והרא"ש. וכך הוא מצוין בגליון מנחות מ"ב. וכבר רמי לי' הכ"מ בפ"א מהל' תפילין הל' י"ג וכתב וז"ל ואע"ג דתני אפיקורוס (היינו מין) בהדייהו ובכתבו אפיקורס אר"נ דישרף איכא למימר דאע"ג דלא קימ"ל כברייתא באפיקורוס באידך קימ"ל כוותה א"נ דברייתא נמי מסברא דכתבו אפיקורס ישרף אלא משום דבאינך לא מצי למינקט ישרף לא נקט נמי באפיקורס עכ"ל:
או אשה. הרמב"ם כתב דאשה אינה מצוה במצות כתיבת ס"ת. והקשה עליו השאג"א בסי' ל"ה מנא לי' הא. ואפי' לפי מה שמשמע מדברי הרא"ש דעיקר מצות כתיבת ס"ת הוא משום כדי ללמוד בו. הרי גם נשים מחויבות ללמוד מצות הנהוגות בהן. ואי משום שיש הרבה מצות שאינן חייבות בהן. הרי גם באנשים יש הרבה מצות שאינן חייבים בהם. כגון מצות כהנים לישראלים. וכתב עוד דאין להביא ראי' להרמב"ם מהא דפסלינן אשה לכתיבת ס"ת משום כל שישנו בקשירה וכו'. ואי ס"ד דאשה חייבת במצות כתיבת ס"ת הרי היא שייכה במצוה זאת ותוכשר לכתיבה. דהא במזוזה חייבת ומ"מ אינה בכתיבה ובע"כ צ"ל דבעינן דוקא מי שהוא במצות קשירה. וא"כ י"ל אף דנשים חייבות במצות כתיבת ס"ת מ"מ כיון שאינן במצות וקשרתם אינן בכתיבה. ע"ש בשאג"א. ולכאורה י"ל דכיון דהאשה אינה יכולה לכתוב את הס"ת. וממילא דגם שליח אינה יכולה לעשות דהא כל דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי מיעבד שליחי' כדאיתא בקידושין דף ס"ג ע"ב לכן פטורה. ומזוזה שאני דגלי קרא למען ירבו ימיכם דאטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי לכן חייבת היא לקנות לה מזוזה: אמנם העיקר נראה כמ"ש שם השאג"א בתחלה דמשום דעיקר מצות כתיבת ס"ת הוא כדי ללמוד בו ונשים פטורות מת"ת ולכן פטורות מכתיבת ס"ת. וכ"מ בס' החינוך שכתב וז"ל ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים שהם חייבים בתלמוד תורה וכמו כן לכתוב אותה ולא בנקבות וכו' עכ"ל. ומה שדחה השאג"א דהא גם נשים חייבות בקצת מצות וחייבות ללמוד אותן ויתחייבו בכתיבת ס"ת כמו האנשים שג"כ אינן מחוייבים בכל המצות. לפע"ד לא דמי. כי האנשים אעפ"י שהם פטורים מאיזה מצות מ"מ הם מחוייבים ללמוד כל התורה כולה. ולכן עלי' רמי' מצות כתיבת ס"ת. אבל הנשים הנה המצות שהן פטורות מהן אינן חייבות ללמוד אותן כלל לכן לא רמי' עלי' מצות כתיבת ס"ת:
או חרש או שוטה. בגיטין דף מ"ה ע"ב תני רב המנונא ברי' דרבא מפשרוניא ס"ת תו"מ שכתבן מין ומסור נכרי עע"א ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכ' שם בבכור שור וז"ל נראה פשוט דה"ה לחרש ושוטה ובאמת צריך טעם מ"ט לא תני להו בברייתא דהא הני נמי פטירי מכל המצות כמ"ש ריש חגיגה וכו' עכ"ל. ונראה לפע"ד די"ל דחרש ושוטה לא איצטריך למיתני דהא קתני להו בריש חגיגה דאינן במצוות. וקטן איצטריך לי' משום דהתם קתני איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב וכו'. והיינו דאם הגיע לחינוך חייב בראייה. והנה קטן שהגיע לחינוך תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין. וצדד הנו"ב בתנינא או"ח סי' א' דמש"ה מקרי בר קשירה. אבל דעת המרדכי דאכתי אינו בר קשירה משום דחינוך אינו רק מדרבנן. וי"ל דלהכי איצטריך למיתני קטן לאשמעונין דאפי' לאחר שהגיע לחינוך לא מקרי בר קשירה וכדעת המרדכי: או י"ל משום דהאב חייב ללמד את בנו תורה אפי' בקטנותו. ובקידושין דף כ"ט ע"ב ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ומשמע שהוא מן התורה וה"א כיון דהקטן שייך בלימוד תורה מדאו' יהא כשר לכתוב ס"ת קמ"ל דלא. והיינו משום דמ"מ החיוב דלימוד על האב הוא דרמיא ולא על הקטן. או משום דבקשירה דוקא תליא מילתא כמ"ש בשאג"א שהבאתי בס"ק שלפני זה. ע' שיבת ציון סי' ד': ובס' כסא רחמים מ"ס פ"א הלכה י"ג מביא דהאגודה גריס שם גם חרש ושוטה:
או קטן. ראיתי בס' יד שאול מביא קושיא לפמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו וכו' וז"ל וא"ת והא לאו בני כריתות נינהו וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן וכו' עכ"ל. וא"כ אמאי ממעטינן קטן מן וקשרתם וכתבתם נימא כיון שאם הגדיל הקטן יהי' במצות וקשרתם יהי' גם עתה בדין כתיבה. ונראה לפעד"ל. כי בכריתות דדרשי' מן וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה (כמ"ש רש"י בגיטין דף י"א ע"ב) הרי אינו צריך להיות בפועל בנתינה דהא ודאי אינו מחויב לגרש את אשתו. אלא דבעינן שיהי' בר נתינה בכח. שאם היה רוצה היה יכול לגרש את אשתו. וכיון דלא בעינן שיהי' בר נתינה אלא בכח. שפיר אמרי' דגם קטן כיון דלכשיגדל יכול לגרש. גם עתה נחשב בר נתינה בכח. אבל בדרשא וקשרתם וכתבתם בעינן שיקיים מצות עשה של וקשרתם בפועל ממש. ולכן קטן נחשב אינו בקשירה כיון שאינו בפועל בקשירה:
שנא' וקשרתם וכתבתם וכו'. וכל הני הואיל וליתנהו בקשירה ליתנהו נמי בכתיבת תפילין ומזוזות דמשתעי בהו קרא וכ"ש בס"ת דקדיש טפי מינייהו. הר"ן פ' השולח:
וצריכין לזרז וכו'. תשו' מהר"ם לובלין סי' ס"ח. וכתב שיש ליזהר ולהחמיר שלא לעשות שום תיקון הס"ת ע"י אשה הן לגרוד המחקי' הן לתפור היריעות ולחברם יחד בתפירות גידין. ובדיעבד אם תפרה אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרה האשה הוא יותר טוב. ואם גרדה את הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון בקו"ף וה"א ואלו"ף הרי אפי' בדיעבד פסול הס"ת משום דהוי חק תוכות. אבל אם היו הנגיעות והדביקות בין אות לאות והאשה הפרידה לא פסלה בדיעבד. רק אם יודע הסופר המקומות שגרדה יגרוד ויחזור ויתקן בהכשר דזה מקרי לכתחלה (ודוקא בס"ת אבל בתו"מ דפסולין בשלא כסדרן הוי דיעבד):
יש פוסלין. ע' ש"ך סי' רפ"א סק"ח שכתב וז"ל עוד נ"ל טעם דדמי לעבד ואשה וקטן שאינם חייבים במצות להכי פסולין לכתוב ס"ת והכי נמי גר וממזר יש כמה וכמה מצות שאין חייבים בהן וכו' עכ"ל. והנה התוס' בגיטין דף מ"ה ע"ב ד"ה כל שישנו וכו' כתבו וז"ל ודוקא בס"ת ותו"מ דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי עכ"ל. ונראה שהבין הש"ך דכל שאינו באיזה מצוה הכתובה בתורה אינו בכתיבה. אבל השאג"א בסי' ל"ה הוכיח במישור דדוקא מי שאינו בקשיר"ה אינו בכתיבה. אבל מה שאינו במצוה אחרת לית לן בה. (וע' חת"ם סופר סי' רע"א):
כשרים וכו'. בגמ' אמרי' נמצא ס"ת ביד עכו"ם אמרי לה קורין בו ואמרי לה יגנוז. והטור פסק בס"ת דיגנוז ובתפילין פסק דכשרים. וכתב הב"י שהיא תימה. ותי' דאפשר דהא דמחמירינן ואמרי' יגנז דוקא בס"ת שהגוים עשויין לכתוב ס"ת לעצמן להתלמד בו אבל תפילין שאין הגוים עשוין לכתבן לפי שאין צריכין להם לא אזלינן בהו לחומרא אלא נקטינן כמאן דמכשיר (אבל אפיקורס הוא ישראל מין ויודע לכתוב חיישי' דילמא איקרי וכתב) ובים של שלמה סי' ס"ח כתב עוד טעם לחלק. אמנם כתב אלא שעכ"פ קשה מנ"ל לחלק בהכי במה שכל המחברים לא חלקו. ונראה לפעד"ל. כי הנה היש"ש בעצמו שם בסי' ס"ז כתב להוכיח דס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו מדקתני במתני' אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הנכרים וכו' ולא קתני אין פודין כמו דקתני אין פודין את השבויין ש"מ שהיא לקיחה כמו שאר לקיחות דהיינו לצרכו לקרות בו והא דקאמר דילמא ליננז דיחוי בעלמא קאמר ע"ש. ומ"מ הנה דעת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים דס"ת שנמצא בידי גוי יגנז וכתב הב"י דמשמע להו דרב אשי דמשני דילמא ליגנוז ס"ל כמ"ד דיגנוז וכותי' נקטינין. ואמנם קשה דקדוקו של היש"ש אמאי לא קתני אין פודין. ולכן היה נראה להטור לחלק דבתפילין כ"ע מודים דכשרים דבברייתא לא תני יגנוז אלא בס"ת (והב"י כתב דר"נ דאמר נקטינין ס"ת שכתבו מין ישרף לאו דוקא ס"ת אלא ה"ה לתפילין ומזוזות. אבל לדעת הטור א"ש דלא נקט תו"מ משום דאמר נמצא ביד גוי אמרי לה יגנז. ובתו"מ ליכא מ"ד יגנז) ואתי שפיר דתני במתני' אין לוקחין משום תפילין ומזוזות דבהו שייך לשון לקיחה דהיינו לצרכן שהן כשרים:
ביותר מכדי דמיהן וכו'. בטוש"ע יו"ד סי' רע"א כתבו דוקא בהרבה יותר מכדי דמיהן אין לוקחין אבל במעט מתר מכדי דמיהן מחוייבים לקנותם. והיינו מדאיתא בברייתא גיטין דף מ"ה ע"ב ת"ר מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק מאי טרפעיק אמר רב ששת איסתירא. אמנם הרי"ף והרמב"ם לא הביאו זאת. וכפי הנראה דעתם משום דלישנא דמתני' משמע דאפי' במעט יותר מכדי דמיהן אין לוקחין. והלכה כסתם משנה. וצ"ע לפע"ד על הב"י דשביק להרי"ף והרמב"ם ופסק כהרא"ש לחוד. גם הסמ"ג עשין קס"ב כתב וז"ל וכן אין לוקחין מן הגוים ספרים תפילין ומזוזות יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם עכ"ל. ולא כתב דבמעט יותר מכדי דמיהן לוקחין. ומלבד זאת צ"ע על הש"ע שכתב וחייבין הצבור לקנותן ממנו בכדי דמיו או יותר מעט וכו'. והרי גם הרא"ש לא כתב אלא יכול לעלות וכו' ומשמע דהוא רשות ולא חיוב: