Likutei Moharan, Part II 24:1

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. It is a great mitzvah to always be happy, and to make every effort to determinedly keep depression and gloom at bay.

וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צ״ב:ה׳): עֲלֵי עָשׂוֹר וְכוּ' כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ וְכוּ'. All the illnesses that afflict people are due only to flawed joy. For there are ten types of song, which are synonymous with joy, as in “Upon a ten-stringed instrument… For You caused me to rejoice by Your deeds…” (Psalms 92:4–5).

וְאֵלּוּ יוּ"ד מִינֵי נְגִינָה בָּאִין בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין, וְהֵם מְחַיִּין אוֹתָן. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ קִלְקוּל וּפְגָם בְּהַשִּׂמְחָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּד מִינֵי נְגִינָה, עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִין חוֹלַאַת מִן הַיּוּד מִינֵי דְּפִיקִין, שֶׁנִּתְקַלְקְלִין עַל־יְדֵי קִלְקוּל הַיּוּד מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל. And these ten types of song enter into the ten different pulses, giving them life. Therefore, if there is a fault or flaw in the joy, which is synonymous with the ten types of song, the ten different pulses become irregular due to the fault in the ten types of song/joy, giving rise to illness.

כִּי כָּל מִינֵי חוֹלַאַת כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי דְּפִיקִין, וְכֵן כָּל מִינֵי נִגּוּנִים כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי נְגִינָה. וּכְּפִי קִלְקוּל הַשִּׂמְחָה וְהַנִּגּוּן, כֵּן בָּא חוֹלַאַת כַּנַּ"ל. וְגַם חַכְמֵי הָרוֹפְאִים הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה, שֶׁכָּל הַחוֹלַאַת – עַל־יְדֵי מָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת, For all the different types of illness are contained within the ten types of pulses. Similarly, all the different types of song are contained within the ten types of song. The illness that arises corresponds to the flaw in the joy and the song. Eminent physicians, too, have spoken at length about this—that all illness is the product of gloom and depression.

וְהַשִּׂמְחָה הִוא רְפוּאָה גְּדוֹלָה. וְלֶעָתִיד תִּתְגַּדֵּל הַשִּׂמְחָה מְאֹד, וְעַל־כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה פ' לולב וערבה ובמ"ר שמיני פ' י"א): עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוֹלֶה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה רֹאשׁ חוֹלֶה, And joy is a great healer! In the Future, joy will increase tremendously. For this reason our Sages, of blessed memory, said: “The Blessed Holy One will head the choleh (circle) of the tzaddikim in the time to come” (Yerushalmi, Megillah 2:4). That is, He will form a machol (circle dance) for the tzaddikim, and He, the Blessed One, will be at the circle’s head.

כִּי שְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים מ), שֶׁנֶּאֱמַר: ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי; כִּי אֵין לְהַחוֹלֶה שׁוּם חִיּוּת, רַק הַשְּׁכִינָה מְחַיָּה אוֹתוֹ. For the Divine Presence hovers above the head of the choleh (one who is ill), as our Sages, of blessed memory, expounded (Nedarim 40a) : As it is stated, “God sustains him [from] upon the sickbed” (Psalms 41:4). For the sick person has no vitality at all; it is only the Divine Presence that gives him life.

וְלֶעָתִיד עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יִתְתַּקֵּן כָּל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, וְאָז יִהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רֹאשׁ חוֹלֶה, דְּהַיְנוּ רֹאשׁ הַמָּחוֹל כַּנַּ"ל, כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא בְּחִינַת תִּקּוּן הַחוֹלֶה כַּנַּ"ל. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִין הַשִּׂמְחָה וְהָרִקּוּדִין חוֹלֶה כַּנַּ"ל, כִּי הֵם תִּקּוּן הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל: Thus, in the Future, all sickness will be remedied through joy. And then God will head the ChoLeh (circle)—i.e., be head of the maChoL (circle dance)—because joy is the remedy for the ChoLeh (one who is ill). This is the reason that joy and dance are called ChoLeh, because they are the remedy for ChoLaat (illness).

וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא. 2. The rule is that a person has to be very determined and put all his strength into being nothing but happy at all times. For human nature is to draw itself to gloom and depression on account of life’s vicissitudes and misfortunes. And every human being is filled with suffering. Therefore, a person has to exercise great effort in forcing himself to be happy at all times, and to bring himself to joy in any way he can—even with silliness.

אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל־יְדֵי שִׂמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם, לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה. And though contrition, too, is very good, nevertheless, that is only for a brief period. It is right to set aside for oneself some time in the day for feeling remorse and speaking one’s piece in the presence of the Blessed One, as is brought in our works. But the entire [rest] of the day one needs to be happy. For contrition more easily leads to depression, than erring through joy, God forbid, leads to some sort of frivolity, God forbid. For this is the more likely: that contrition will lead to gloom.

עַל־כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר: One should therefore always be happy, and only at the designated time have a broken heart.