רש"י כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל: לשון הרג"א וא"ת לא לכתוב כירק עשב שהרי כבר כתוב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וי"ל דאי לא כתיב כירק עשב ה"א דווקא כשמתה הבהמה מאליה אז מותר לאכלה אבל להמית ולאכלה לא לכך כתב כירק עשב כמו שהירק אין חלוק דלעולם מותר לאכול אבל קשה כיון שאסר לאדם אבר מן החי ש"מ שאם מת אפילו לאדם שרי וממילא כאשר התיר לנח התיר לו להמית ג"כ וא"כ כירק עשב למה לי לכך נראה שלא התיר שום בשר לאדם אפי' מתה מעצמה כו' עכ"ל מה שאמר שלא התיר שום בשר לאדם אפילו מתה מעצמה אין כן דעת רש"י ולא דעת תוספות בפרק ארבע מיתות לכן נ"ל לתרץ קושיות דלא לכתוב כירק עשב כו' לאידך גיסא דאי לא כתב כי רק עשב אלא כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה ה"א דווקא חי יאכלנו כלומר שימית אותה על ידי נחירה או יכה קופיץ בראשה וימיתנה ויאכלנה לאפוקי מתה מעצמה אסורה עליו משום נבילה לכך כתב כירק עשב וגומר כלומר כמו שבירק עשב שנתתי לאדם לא חלקתי בו אם יעקרנו הוא מן הקרקע או מן האילן הפרי שהוא מקום חיותו או אם יפול מעצמו מן האילן כן לא חלקתי לך מב"ח שהתרתי לך הן תמות מאליה או תמיתנו אתה: