מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. פירש הרע"ב וכבר נתקנו. נ"ל שצ"ל וכבר נטבלו. ור"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר:
משנה לחם
נתון ליהושע עפר"ש ז"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א"נ הי"ל מאתים זוז. ע"ל פ"ב מ"ז ודוק. ומ"ש שהיה פחמי. אינה ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.
משנה לחם
בלח"ש סד"ה מי. נ"ב. עי"ל שר"ל נתקנו ממש. והיינו ע"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. ואמנם י"ל ג"כ מעשה הכי הוה. שידע ר"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ"ש בס"ד בחידושי מציעא (יא"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.