תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים וכו'. לפי פירוש ה"ה בדברי רבינו ז"ל דאם באו העדים והכחישו אותו חייב לשלם א"כ למה אמר רבינו ז"ל שמה שהצריכו לו להביא העדים הוא כדי להפטר מהשבועה לימא שהצריכוהו לכך כדי שאם יכחישוהו חייב לשלם וכן כתב ה"ה ז"ל עצמו ולקמן בריש פט"ו גבי מחלוקת דרבי ורשב"ג שכתב ומכלל דבריהם שאם נמצא שטר מזוייף ולזה אמר ולכך אנו מצריכין אותו לברר. וראיתי כאן הגה"ה אחת קשה בעיני שכתב שפסק רבינו ז"ל כרבנן דר"מ בפ' זה בורר (דף כ"ג.) צריך לברר ואם לא מצא הפסיד וכו' ובודאי שיש כאן טעות שצ"ל אם לא מצא לא הפסיד כמו שנראה מראיה שמביא מהירושלמי שנאמר עבד עובדא כרשב"ג ומשם הביאו ראיה התוס' ז"ל שאם לא מצא לא הפסיד וכן מצאתי כתוב בסמ"ג ז"ל לא הפסיד. אבל קשה לי טובא היכי קאמר כרבנן דר"מ דא"כ משמע דהוא גורס בפרק זה בורר רבנן סברי צריך לברר והוא חד לישנא שכתב שם רש"י ז"ל ולהך לישנא ע"כ אם לא מצא הפסיד דטעמייהו דרבנן הוא שאינו יכול לפסול הכת הראשונה מן העדים מפני שעל כל פנים צריך לברר שתי כתות ואם לא מצא הפסיד ולכך אם יפסול הכת הראשונה יפסיד וזה מבואר שם וא"כ צ"ע. עוד קשה דבפט"ו כתב ההגה"ה דרבינו ז"ל פסק כרשב"ג דאמר אין צריך לברר ואין לזה מובן דהוא פשוט דרבינו ז"ל פסק שם כרבי וגם כאן כתב בעל ההגה"ה דפסק כרבי וצ"ע. והרב אלפסי אפשר שפסק כרשב"ג ולהכי לא הביא ההיא דר' יצחק נפחא דאתי כרבי והביא ההיא דרב גידל בפ' גט פשוט (דף ק"ע.) ואין כן דעת הרב המגיד ז"ל שהוא מפרש בדברי הרב אלפסי ז"ל שפוסק כרבי:
תן לי מנה שהלויתיך. כתב ה"ה ז"ל שאפשר שרבינו ז"ל מחלק בין אומר ולא לשון תמיהה לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני בניחותא. קשה כיון דרבינו ז"ל מפרש דמ"ש בגמרא (שבועות מ"א:) גבי ההוא דאמר ולא פרעתיך וכו' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה דלא כפירוש רש"י ז"ל דמפרש דקאי אלוה דאע"פ שאמר שפרע בפני פלוני ופלוני לא חש בעת שהזכיר כן מפני שזה לא איכפת ליה ולכך לא כיון אל האמת ורבינו ז"ל אינו מפרש כן אלא דקאי אעדים שכתוב לעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהם עדים כו' ולפירושו אין מקום לחילוק זה דבשלמא לפי' רש"י ניחא דכשאמר הלוה בלשון תמיהה לא דקדק בדבריו אבל כשאמר בניחותא דקדק בדבריו וקאמר שפרע בודאי בפניהם ולכך הוחזק כפרן אבל אם קאי לעדים שאינם זוכרים מה איכפת לן שהוא אמרו בלשון תמיהה או בלשון ניחותא. וי"ל דכשאמר בלשון תמיהה ודאי שלא ייחד לאותם עדים אלא קרה מקרה שהם שם ולכך אינם זוכרים אבל כשאמר בניחותא ודאי שייחדם לעדים ואם כן היה להם לזכור אם הוא כדבריו ונמצא לפי זה דחילוק זה שכתב ה"ה הוא החילוק שכתב הרב בעל כסף משנה ז"ל בין ייחד העדים ללא ייחד והוא הוא אלא שהוא באופן אחר והכל הולך אל מקום אחד והשתא ניחא למה דחק עצמו רבינו ז"ל בפירוש כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש וכו' דפירשו אעדים ולא פירשו אלוה כמו שפירש"י ז"ל דאיכא עובדא אחרינא בגמ' שם דאמר כי האי לישנא וקאי אלוה ואמאי דחק רבינו עצמו לפרש לשון אחד בכוונות שונות אלא מפני שרצה לתרץ ההיא דגט פשוט וחילק בין לשון תמיהה ללשון ניחותא וחילוק זה הוא נכון אי קאי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש וכו' אעדים דלפי זה היכא דאמרו בלשון תמיהה לא ייחד העדים וכשאמרו בלשון ניחותא ייחד וכדכתיבנא. ועל מה שחילק ה"ה ז"ל בין איכא עדי הלואה לליכא עדי הלואה איכא למידק קצת דאם כן מה הקשו בס"פ גט פשוט מההיא דאמר רב גידל הלכה כרשב"ג דנידון בחזקה שאני הכא כיון דהלוה לו בעדים אהני הא שלא יוכל לומר כן אלא אם כן יברר טענתו. וי"ל דהתם נמי דזה מביא ראיה שהקרקע היה שלו וזה טוען שהחזיק בו ויש לו שטר ורוצה להוציאו מחזקת בעליו הראשונים שנברר הוי כי הא וצריך לברר. ובהשגות כתב על זה לאו דוקא אומר בפני פלוני ופלוני שזה המדבר בהוה וזה לשון המדבר על עיקר הטענה. כוונתו דכשאמר פרעתיך בניחותא הוא לשון המדבר הדבר אשר היה בפועל אבל כשהוא אומר והלא אין הכוונה לומר כן שהיה כך אלא כוונתו על עיקר הטענה שפרע ולא חש לדקדק במה שאמר בפני פלוני. ולפ"ז צריך לומר שהוא טעות. מ"ש לאו דוקא והלאו הוא טעות אלא צ"ל דוקא והכי קאמר דוקא אמר לשון זה בניחותא מפני שהוא לשון המדבר בהווה וכו'. או אפשר דהלאו דאמר הוא נמשך למטה והכי קאמר החילוק הוא בין שאמר בתמיהה לאמר בניחותא ולזה אמר לאו דוקא חילוק זה שאין חכמה בחילוק זה: