היתה היבמה ערוה על בעלה וכו'. כתב הרב ב"י סימן קע"ג דהך איירי שאסורה על היבם ג"כ והכריח הדבר מדמסיים ואם היתה זו שהיא ערוה על הבעל מותרת ליבם וכו'. ולא היה צריך לזה שהרי כתב כגון שעבר וטעה ולקח אחותו מאביו ובודאי דערוה על היבם היא דיבום לא הוי אלא באחין מן האב, ואולי משום דלא נימא דבכל גוונא איירי בין ערוה על בעלה לבד בין ערוה על היבם ועל הבעל לכך הביא ראיה דדוקא בערוה על הבעל ולא על היבם איירי: ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת וכו'. x קשה דכיון דהיא ערוה על הבעל בודאי הא אין בה אישות ואין קידושיו תופסין בה וא"כ צרתה אמאי אינה מתייבמת. וי"ל דסובר רבינו דכיון שהיא ערוה על היבם והבעל אי אמרת מתייבמת גזרינן דלא לימא צרת ערוה מתייבמת אבל כשהערוה מותרת ליבם דכיון דהערוה ג"כ אם ירצה היבם לישא אותה נושא אותה אין כאן גזירה ומה שאמרו במשנה שש עריות חמורות מאלו שנשואות לאחרים וצרותיהם מותרות היינו דוקא כשנשואות לאחרים אבל אם נישאו לאחים צרותיהן אסורות משום גזירה. ועדיין לא ידעתי טעם נכון מאין הוציא זה רבינו: