בא היבם תחילה על החרשת וכו'. כאן חזר הר״א והשיג על רבינו יותר על מה שהשיגו לעיל במה שאמר וכיצד תקנתן וכו'. ונ״ל שטעמו שזה קושיא גדולה ממה שהקשה למעלה דלמעלה אמר דלא אמרו כן בגמרא אלא לקיים מצות יבום דאורייתא אבל התם לאו דאורייתא אע״ג דהוי מצות יבום דרבנן אבל כאן הקשה לו דליכא מצות יבום כלל לא דרבנן ולא דאורייתא שהרי כאן שתיהן יוצאות בגט. עוד הקשה על רבינו דהא בגמרא בפרק ב״ש אמר לעולם יתרחק אדם מן המיאונין ונ״ל שהיא קושיא עצומה לדברי רבינו מפני שבגמרא הקשו בפרק ב״ש (יבמות דף ק"ט) על מה שאמר ר״א מלמדין את הקטנה שתמאן ומי שרי והתני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מן המיאונים כו' ותירצו מיאון דמצוה שאני משמע דהיכא דליכא מצוה אין מלמדין אותה למאן והכא מאי מצוה איכא הא שתיהן יוצאות בשלמא לעיל איכא מצות יבום דרבנן ולהכי לא הקשה לו הר״א לעיל מהא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונין דהא התם איכא מצוה אבל הכא ליכא מצוה כלל ועוד קשה זאת הקושיא במ״ש למטה גבי גדולה וקטנה דכשבא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין אותה שתמאן דלמה לי שילמדו למאן את הקטנה אי משום דא״א לקיים את שתיהן א״כ נגרש את הקטנה דהא נפטרה מחליצה בביאתה של גדולה וע״כ בקטנה שיש לה יד לקבל גיטה איירי דאי לא אינה מתקדשת למיאון דהא לפי גירסת רבינו והרי״ף בההיא דרבא דשלש מדות בקטן כו' יותר דעת צריך במתקדשת למיאון מבקבלת הגט וכ״ת דע״כ צריך להוציאה טפי עדיף במיאון מבקבלת הגט כדי שלא תפסל לכהונה ולא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים לו וכמ״ש הרא״ש ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל בפרק ב״ש כמו שהקשה על הראב״ד ז״ל למה לא תמאן וכו' ועוד דטעמא דבר קפרא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונים ויתרחק הוא משום דילמא גדלה ומתחרטא בה והכא ודאי לא מתחרטא כיון שהיא יוצאה עכ״פ אדרבה טפי עדיף לו במיאון בשלמא כשאינה צריכה לצאת ואנו מלמדין אותה שתמאן אפשר דמתחרטא דאמרה יותר טוב היה לי להיות עם בעלי אבל השתא דעכ״פ צריכה לצאת לא וכ״כ שם ג״כ הרמב״ן ז״ל אם נאמר כן קשה טובא דא״כ מאי פריך בגמרא ומי שרי על ההיא דר״א הא כיון דעכ״פ צריכה לצאת משום דיש זיקה א״כ טפי עדיף לה שתמאן וכ״ת דהגמרא מקשה תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כר״ג משום דאין זיקה אכתי קשה מי אמר לו דסבר ר״א אין זיקה כר״ג דילמא סבר יש זיקה ועכ״פ צריכה לצאת ולכך קאמר דמלמדין אותה שתמאן א״ו שאין כל זה מספיק ללמד אותה שתמאן ואי כתב שם הרמב״ן ז״ל כל זה הוא מפני לתקן חבירתה שתשאר עם החרשת כדכתב שם לתקנתה ולתקנת חבירתה שלכך קאמר דהא ודאי מלמדין אותה שתמאן אבל היכא דליכא תקנת חבירתה בהך כדכתיבנא למה לא סגי והאמת דהך קושיא אלימתא היא לדעת רבינו אם לא שנתרץ לדעתו דודאי הך טעמא דכתיבנא מספיק ומה שהקשו בגמרא ומי שרי ותירצו מיאון דמצוה שאני הוא הדין דה״מ למימר דר״א סבר דיש זיקה כרבי ולכך ליכא הכא גדלה ומתחרטא בה אלא רצה ליישב דבריו אפילו דסבר דאין זיקה כר״ג. עוד קשה לדברי רבינו בצריכותא דקאמר בגמרא ואי אשמעינן בקמייתא משום דלא איקיים מצות יבום אבל בבתרייתא דאיקיים לא והכא כל היכא דיוצאת עכ״פ טפי עדיף ללמדה למאן כדי להתירה לכהונה כדפירש״י דהא היכא דיוצאת עכ״פ טפי עדיף שתמאן מהיכא דיוצאת בגט אע״ג דליכא שום טעמא אחרינא דהא הכא בהני חלוקות שכתב רבינו ליכא טעמא דגדולה רמיא קמיה וליכא טעמא דאיקיים מצות יבום ואפ״ה מלמדין אותה שתמאן מטעמא דפרישית ואי אתה יכול להלום דברי הצריכותא כמו שיישבו הרמב״ן ז״ל וכמו שהובא בפסקי הרא״ש ודוק וצ״ע. עוד כתב הראב״ד ז״ל ועוד דהא איכא מ״ד ממאנת למאמרו וכו' וכתב עליו ה״ה ז״ל דכבר נתבאר בהלכות כמ״ד ממאנת למאמרו ולזיקתו. ובאמת דצ״ע להבין דברי הראב״ד ז״ל דאם כוונתו להשיג על זה למה לא השיגו למעלה בהלכות גירושין ועוד כאן בהשגה ראשונה גבי כיצד תקנתן וכו' היה לו להשיג זה. ונ״ל דכוונתו לדחות הגירסא דגריס בדר״א בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן דקאי אכולהו דלעיל ואמר בבא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה שתמאן וכדכתב רבינו ושיעור דבריו כך הם דשם נאמר שהחרשת יוצאה בגט וכדכתב רבינו יש להקשות עליו הקושיות דהקשה דאין כאן מצוה כלל ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין ובתר הכי אמר דאפילו תפרש המשנה דתשאר עם החרשת וכדכתב הרשב״א ז״ל וכמ״ש נמ״י ואיכא מצוה מ״מ קשה טובא דאם נאמר דקאי נמי דר״א אהא דבעל החרשת לא תשאר עם החרשת אלא אם לא תמאן לזיקתו ג״כ דא״כ צריך לחלוץ את הקטנה והוי צרת חלוצתו א״ו תמאן לזיקה וא״כ אמאי לא הקשו בגמרא מינה למ״ד ממאנת למאמרו ולא לזיקתו וזהו מ״ש ועוד דהא איכא מ״ד כו' כלומר אפילו תפרש פירוש אחר ליישב הקושיות הראשונות ולומר שתשאר עם החרשת תקשה לך הך ועוד אבל אם תאמר דר״א לא קאי אברייתא ולא גרסינן בכולן אינו קשה זה נראה ליישב דבריו עם שלשונו דחוק אבל מה נעשה כי לא ידעתי ליישבם באופן אחר ועם זה יתורץ דהר״א ז״ל לא הקשה זה לא בהלכות גירושין ולא לעיל כשכתב כיצד תקנתן כו'. עוד כתב ה״ה ז״ל דלדברי הראב״ד ז״ל תמתין עד שתגדיל ותחלוץ כלומר ועכ״פ אינו רשאי לקיימה אלא תצא דאילו למה שהבין הטור ז״ל בסימן ק״ע בדברי הר״א ז״ל דישאר עם הקטנה קשה טובא ואמאי דילמא קטנה קנויה היא וביאתה פסולה אחר שבא על החרשת וא״כ על כ״פ תצא וצ״ע לדעת הטור ז״ל: