מי שמת והניח אשתו מעוברת וכו'. כתב ה״ה ולזה כתב רבינו בפרק א' מהלכות נחלות אע״ג דשם תמה ה״ה מאין הוציא רבינו דין זה מ״מ כאן נתן טעם לדבר אבל מ״מ לא מפני טעם זה נוציא הדין אלא כשנמצא הדין מפורש אז מועיל טעם זה עוד כתב וכיוצא בזה כתב פרק א' מהלכות אבל תימה דבהלכות אבלות כתב רבינו דבן שמנה שמת אחר שלשים אין מתאבלין עליו והא לפי דברי ה״ה היכא דאיכא שהוי שלשים יום סגי לכל ענין ולמה שם אין מתאבלין וצ״ע. והראב״ד ז״ל השיגו שם דהלכה כרשב״ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וטעם הדבר שכתב שם דהלכה כרשב״ג ולא הקשה מכ״ע אבאר לקמן: עוד כתב ה״ה דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו וכו' וא״ת לוקמה רבינו בדלא ידעינן אם כלו כמו שהעמידו לשאר המפרשים. וי״ל דסובר רבינו דא״כ הוי ספק של תורה וכמ״ש ה״ה לעיל ואם לא נודע אם הוא בן שבעה או בן שמונה ולא גמרו סימניו וכו' והספק הוא ספק בשל תורה וא״כ לא היה לו לומר דבאשת כהן אינה חולצת אבל שאר המפרשים ס״ל דאזלינן בתר רובא כדכתיבנא לקמן וא״ת לדעת רבינו א״כ מהו זה ששאלו בגמרא בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל"ו) אהא דתניא רשב״ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מי פליגי רבנן עליה ואת״ל פליגי הלכה כמותו או לא ת״ש דאמר ר״י א״ש הלכה כרשב״ג הלכה מכלל דפליגי ע״כ. והשתא לדעת רבינו ע״כ איירי בדנגמרו סימניו ולא כלו דאי כלו אין כאן מחלוקת דודאי ולד גמור הוא ואם לא נגמרו ולא כלו לכ״ע נפל הוא אלא ודאי נגמרו ולא כלו וא״כ מאי קא מיבעיא ליה מי פליגי הא בהדיא פליג רבי וקאמר דבנגמרו סימניו בלא שהוי שלשים יום סגי. וי״ל דה״ק מי פליגי רבנן דהיינו רבי עליה דרשב״ג או דילמא לא פליגי אלא רבי דקאמר נגמרו סימניו ה״ה דבעי שהוי שלשים יום ורשב״ג ה״ה דבעי נגמרו סימניו ולא פליגי וכמו שמפרש הרב בעל הטורים לפי האמת או דילמא פליגי. וא״ת אמאי פשיט מדקאמר הלכה כרשב״ג לימא דרבי ורשב״ג לא פליגי אלא ה״ק לאפוקי דרבנן דרבי דסבר דדוקא כלו חדשיו בעינן. וי״ל דא״כ היה לו לומר הלכה כרבי ורשב״ג וכמ״ש התוס' בפרק ר״א דמילה אלא ודאי מדקאמר הלכה כרשב״ג משמע דרבי פליג עליה והכי מפרש לה רבינו. ושאר המפרשים אוקמוה בשלא נודע אם כלו אם לא וטעמא נ״ל דבלא כלו הוי מחלוקת איפכא דלרבנן הוי נפל אע״ג דשהה ולרשב״ג לא הוי נפל כיון דשהה וכמו שמתבאר בפרק הבא על יבמתו גבי הא דאמרו שם אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כמאן כרבי וכתבו שם התוס' דע״כ תרי מחלוקות הוי בין רשב״ג ורבנן ורשב״ג מיקל בחד ומחמיר באידך ורבנן מחמירי בחד ומקילי באידך והם. האחד סתם ולדות בהך מחמיר רשב״ג ואמר דבעי שהוי שלשים יום אבל אם לא שהה ספק ורבנן מקילים ואומרים דאע״ג דלא שהה ולד מעליא הוא, ובבן שמנה הוי איפכא דרשב״ג סבר דבשהוי סגי ורבנן סברי אע״ג דשהה שלשים לא מהני והשתא לפ״ז ע״כ סוגיין בשלא נודע שכלו דאי נודע שכלו פשיטא דהוי ולד לכ״ע ואי ידעינן שלא כלו לרבנן לאו בהך אמרי רבנן דהוי ולד אדרבא בהך פליגי לאידך גיסא דאע״ג דשהה שלשים יום הוי נפל אלא ודאי בשלא נודע שכלו וזה ההכרח למדתי מדברי הריב״ש בסימן תרע״ו וע״ש. והשתא הראב״ד ז״ל שכתב שם בהלכות אבל והקשה לרבינו דהלכה כרשב״ג הוא משום דמפרש כפירוש שאר המפרשים ובבן שמנה ודאי פליגי רבנן דאע״ג דשהה הוא נפל לכך קאמר דהלכה כרשב״ג זה נ״ל דעתם ז״ל. ורבינו נראה שאינו מפרש דתרי מחלוקת בדבר מרשב״ג לרבנן דהוא מפרש רבנן דרשב״ג רבי והם שלש סברות רבנן דרבי ורבי ורשב״ג ומ״ש בגמרא אלא הא דעבד רבה תוספאה כמאן כרבי כלומר דהוי יחידאה ותירצו כמאן כרשב״ג ר״ל כרשב״ג דבהא מילתא דאישתהי סבר כרבי אע״ג דבאידך פליג דהיינו דגמרו סימניו דלרשב״ג לא מהני ולרבי מהני ואע״ג דבגמרא אמר הלכה כרשב״ג היינו למיחש ליה לכתחילה אבל בדיעבד בדין תורה גמרו סימניו מהני ולמדו רבינו מההיא דאשת כהן חולצת ולא מתייבמת וכו' כדכתב ה״ה זה נראה ביאור דבריו. והטור כתב בא״ה סי' קנ״ו דתרתי בעינן גמרו ושהה שלשים יום דמשמע ליה דרשב״ג ורבי לא פליגי ומ״מ קשה דבטומאת כהן כתב דוקא שנודע לנו שכלו חדשיו או ששהה שלשים ולא הזכיר גמר סימנים וגם בסוף אותם ההלכות כתב לענין אבילות דכששהה שלשים יום סגי ודבר תימה הוא אלא ששם בדין אבילות ר״ל כשנגמרו סימניו שהזכיר קודם לכן וכן בטומאת כהן ואעפ״י שסתם הדברים יותר מדאי י״ל שסמך על מ״ש כאן באה״ע ועדיין צ״ע ובהלכות מילה הזכיר נגמרו סימניו לחודיה ואפשר דהתם בהא לחודיה מהני משום דהתם אפילו אינו בן קיימא אינו אלא מחתך בשר בעלמא ואין כאן איסור תורה ולכך הקילו: