מסר השומר לשומר וכו'. כתב ה"ה ז"ל שלא הבין ההשגה והטור כתב בסימן שצ"ו שהשיג על רבינו שאיך כתב שהניזק גובה מהשומר ראשון ומשמע ולא מהשני והלא מאיזה שירצה יגבה הניזק מהראשון או מהשני וכ"נ תחלת דברי הראב"ד ז"ל שכתב זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מהשני או מאי זה שירצה ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה את שורך. והרב"י בסימן הנזכר כתב דרבינו ז"ל לא כתב שהראשון חייב לשלם לניזק לומר שאין לו דין עם השני דודאי דינו עם השני ואם אין לו לשלם או שאין נוח לו לידון עמו הראשון חייב לשלם וכו'. ועכ"ז נ"ל דעדיין השגתו של הראב"ד ז"ל היא במקומה דהוא משיג לו שיגבה מהראשון וה"ה מהבעלים דהבעלים הם חייבין לניזק והם ילכו אחרי השומרים וכ"כ לעיל בהשגה המתחלת הא לא מתוקמא וכו' אלא שיש לומר שאין הבעלים ניצולים מיד הניזק והם ידונו עם השומר וכו' וזהו מ"ש כאן שהטעם שאתה בא לומר שיכול לגבות מהראשון מפני שי"ל לו למה מסרת לשני מזה הטעם בעצמו יוכל לגבות מהבעלים דיוכל לומר להם למה מסרת לשומר, וכ"ת כוונת רבינו ז"ל ג"כ היא שיגבה מהבעלים אם לא יוכל לגבות מהשומר, לא היא דאין נראה לשונו כן אלא שילך לגבות מהשומר הראשון ולא מהבעלים ועוד שכתב אחרי כן כל שומר שנתחייב לשלם והיה המזיק תם כו' משמע דאם היה מועד דמשלם מן העליה ולא יגבה הניזק מהבעלים אלא דוקא בתם מפני שהוא משתלם מגופו והמזיק קיים וזהו שכיון הר"א ז"ל במ"ש או מאיזה שירצה כלומר אפילו מהבעלים ונתן הטעם ועד שיאמר לשומר יאמר לבעלים וכו'. ומיהו סוף דברי ההשגה שכתב וכל מ"ש בזה שלא לצורך הוא וכו' אין דבריו מובנים אצלי דאיך קאמר דשלא לצורך הוא הא בגמרא בהכונס אמרו דשומר שמסר לשומר חייב השומר הראשון בנזקים ואם אין לשומר השני לפרוע יפרע הוא ובודאי דטעמא הוי משום הא דכתב רבינו ז"ל דלמה מסרו לשומר אחר ולא שמרו בעצמו וא"כ דברי רבינו ז"ל כדברי הגמרא הם ולא הבינותי זה ונראה שעל זה אמר ה"ה ז"ל דדברי רבינו הם מבוארים בגמרא ולא מצא מקום להשגה: