נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו. קשה דמשמע דוקא נתקל בקרקע ונחבטה בתקלה הוא דחייב אבל נתקל בתקלה ונחבט בקרקע פטור משום דקרקע עולם הזיקתו וקשה על זה מההיא דתל גבוה דמשמע דנתקל בגובה ונחבט בקרקע כדפירש"י ואפילו הכי מחייב שמואל, והתוספות פרק שור שנגח ד' וה' העמידו דנחבט בקרקע ונתקל בגובה פטור לשמואל בדיבור שהזכרתי וההיא דתל העמידו כגון דעבד גובה חמשה טפחים וסביב הגובה חפר בעומק חמשה טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק הבור, ואין תירוץ זה משמע לדברי רבינו ז"ל שכתב לעיל עשה תל גבוה ברה"ר שאם הוא גבוה עשרה חייב משמע דהגובה הוא עשרה עוד הקשו לפי דרך זה בפרק המניח בדיבור המתחיל ונשוף באבן מההיא דהוחלקה במים דחייב לשמואל אע"ג דקרקע עולם הזיקתו ותירצו דאיירי שנחבט בקרקע שהמים נשפכין עליה דדמי לקרקע הבור. ואין תירוץ זה משמע מדברי רבינו ז"ל שכתב למטה ונבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה וכו' והוזק בקרקע ולא הזכיר שם שיהיה אותו הקרקע דוקא. על כן נראה ודאי דרבינו ז"ל לא ס"ל כהך תירוצא דתוס' אלא כתירוצא דאי נמי שאמר בפרק שור שנגח דאית ליה לשמואל דאפילו נתקל בתקלה ונחבט בקרקע חייב וההיא דתל לא קשיא לרבינו ז"ל כלל משום דאיהו מפרש דטעמא משום דבעינן דרך נפילה כדכתיבנא אלא שעדיין קשה לשון זה שהוזכר פה כדכתיבנא. וי"ל דאפשר דלרבותא נקט רבינו ז"ל נתקל בקרקע ונחבט בתקלה דאע"ג דתחילת ההיזק לא עשאו אלא הקרקע חייב וכ"ש כשנתקל בתקלה ונחבט בקרקע דחייב שעיקר הנזק אז עשה התקלה ואע"פ שאין לשונו מוכיח כן מ"מ אנו צריכים לומר כן כדי לתרץ כל הקושיות הנזכרות בדברי התוס' דמדבריו משמע דלית ליה אותם התירוצים כדכתיבנא: